שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן ק״ד (ט׳)

והנה במ"ש יש לי ישוב על מ"ש בשו"ת הרא"ש והמרדכי והוקבע הדברים להלכה בהגהת רמ"א סוף סי' קפ"ה דבשלא בשעת ווסתה אם מצאה דם א"צ כפרה לא הוא ולא היא והקשה בשיעורי הרז"ה מהא דקאמר בנדה דף י"ב מהו שתבדוק עצמה כשיעור ווסת כדי לחייב בעלה חטאת וכו' לא תבדוק וכו' דאם כן לבו נוקפו ופורש והרי שם ע"כ מיירי שלא בשעת ווסתה דאי בסמוך לווסתה מחויב לפרוש ועכ"פ מותר לבדוק וא"כ היאך אפשר לחייב בעלה חטאת וכבר כתבתי בזה כמה דברים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הא דא"צ כפרה לפענ"ד הוא כמ"ש התוס' בשבת דף ד' דמה שנמנע מלרדות מפני שחז"ל מנעהו זה חשוב אונס ואינו חייב סקילה ולפי זה כל שאמרו דא"צ לבדוק ואסרו לבדוק כדי שלא יהא לבו נוקפו א"כ עושה עפ"י תיקון חז"ל ונמנע מצד גזירת חז"ל זה חשוב אונס וא"כ זהו כשחז"ל אמרו שלא יבדוק אבל בס"ד שפיר מבעיא ליה לחייב בעלה בחטאת דלא מקרי אנוס כל שהיתה רשאית לבדוק ובשו"ת נו"ב מהד"ב חלק יו"ד סי' צ"ו כתב ג"כ כן אלא שלא הביא דברי התוס' הנ"ל והיה לו לדרוש מרגניתא ונדחק שם ע"ש ודו"ק. איברא דלפ"ז לשיטת הרמב"ם דצריכה בדיקה לאחר תשמיש באמת תהיה חייבת חטאת הוא והיא והרמ"א לשיטתו דפסק בסי' קפ"ו כדעה הראשונה דלא כרמב"ם. עוד נראה לי בישוב קושית השיעורי רז"ה דהנה באמת צריך ביאור מה קאמר כדי לחייב בעלה חטאת ולא קאמר כדי לחייב חטאת דגם היא חייבת חטאת וכבר האריך בזה בשו"ת נו"ב שם ולפענ"ד נראה דהנה בב"ק דף ל"ב אמרו דהיא לא קעבדה מעשה רק דהנאה לתרוייהו אית להו ופירשו התוס' דעי"ז חייבת דהנאה חשיבא מעשה ולפ"ז זהו כשהיא באיסור בעריות התורה חשבה הנאה למעשה אבל כל שבא על אשתו הכשרה פשיטא דלגבי דידה לא חייבת ולא חשיב הנאה המותרת מעשה ולכך לא בעי רק לגבי דידיה דהבעל עשה מעשה ואף שתחלת המעשה היה בהיתר כבר ביאר המלמ"ל דכל שהיה בתחלת המעשה היתר גמור ל"ח סוף המעשה כלאו שיש בו מעשה ע"ש א"כ יש לומר דלהס"ד דצריכה לבדוק א"כ לא הוה היתר שפיר חייב על סוף המעשה כשנודע אח"כ שעשה איסור אבל לפי המסקנא דא"צ לבדוק ואסור לה לבדוק שוב שפיר פסקו דא"צ כפרה לא היא ולא הוא ודו"ק: