שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ג׳ סימן א׳ (י״ז)

והנה מה שחידש הנו"ב סי' מ"ג ובכמה מתשובותיו דרואה מחמת תשמיש הוא משום תורת ווסת וכמו ווסת הקפינה דמקרי ווסת והביא ראיה ממ"ש הב"י ס"ס קפ"ז ע"ש ד"ה וכתב בתוך תשובה להרשב"א והיא ממהר"ם ובאמת שכעת נדפס ובא שו"ת בשמים רא"ש שם הביא הרא"ש דבר זה בשם המהר"ם רבו ודחה אותו ולפע"ד מצאתי ראיה ברורה לזה מדברי הר"ן בפ"ב דשבועות הובא בב"י סי' קפ"ו שכתב שלדעת הרי"ף אף דאשה שאין לה ווסת לא בעיא בדיקה היינו לאחר שתהא מוחזקת שלש פעמים שלא תהא רואה דם מ"ת אבל בתחלה חוששין לה שכיון שאין לה ווסת נראה מעניניה שראיות הבאים לה כפי המקרים שקרה לה בקפיצות או אכילות ולפיכך ש לחוש לה שמא אף מ"ת תראה ע"ש הנה חידש דהאשה שאין לה ווסת יש לחוש שמא תראה מ"ת ויהי' ווסת כווסת הקפיצות מכ"ש כל שכבר ראתה מ"ת דיש לחוש לוסת אף שכבר קבעה לה וסת אחר שמא נתחדש לה ווסת הקפיצות ומ"ש הרא"ש לדחות דברי המהר"ם דהו"ל וסת מחמת אונס כוסת הקפיצה שאף אם נימא דחוששין לה מ"מ איך שייך דתאסר עולמית הנה באמת גוף שו"ת בשמים רא"ש אינו ת"י רק ראיתיו מובא בספר ישועות יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' קפ"ז ואני אומר דלפע"ד זה עדיף מווסת הקפיצות לפמ"ש הב"י סי' קפ"ט בשם הרשב"א דווסת הגוף קובעת בלי וסת ימים ול"ד לווסת הקפיצות דלא קבעה בלי ימים דשם עיקר הראי' אינה אלא מחמת אונס ולכך לא מקרי ווסת קבוע אבל ווסתות דגופה אדרבא האורח הוא דגורם למקרים הללו כמקרים המתילדים ממותר הליחות והדמים הלכך אפילו בלא הרכבת הימים הוה ווסת ע"ש ולפ"ז גם ווסת מחמת תשמיש יש לומר דמחמת חימוד התשמיש נתרבה החימום ונוזלת דם עי"ז א"כ הוה וסת הגוף בקובעת לה ווסת כנלפע"ד ברור דל"ד לוסת הקפיצה ולזה כתב הר"ן דבאשה שאין לה וסת ואינה רואות רק מחמת המקרים פשיטא דיש לחוש שמא תראה מחמת תשמיש ודו"ק היטב ומ"ש הרא"ש בטעם דרואה דם מ"ת דהוא משום דע"כ דם כנוס במקור והאבר מוציא הדם ולכך בודקין בשפופרת שנראה אם אמת הדבר שכנוס בתוך המקור ודו"ז ז"ל קלסו מאד לפע"ד לאו גושפנקא דהרא"ש חתום עלה וכבר יצא עוררין על הספר הלז ולפע"ד אינו נכון בעצמותו דמה"ת ניחוש שכנוס כ"כ עד שא"א להוציאו רק האבר דא"כ הא דנחלקו שמאי והלל אי דיין שעתן וגם הלל לא מחמיר רק בטהרות ומטעם דאמרינן כותלי בה"ר אוקמי דם וא"כ מה"ת נחוש שכנוס במקורה הדם ולא יוכל להוציאו רק האבר דא"כ למה נימא דיה שעתה כשלא שמשה נימא דהדם כנוס במקור ולא יכול להוציאו רק האבר וע"כ דזה לא מסתבר דכל שיש דם תצא בודאי לחוץ ודרך טבעי הוא שמותרי הליחה והדם לא תוכל להכנס בפנים והטבע תמהר להוציאו לחוץ וע"כ נראה לפע"ד ברור דמטעם ווסת הוא וראיה ברורה מדברי הר"ן דאל"כ למה באשה שאין לה ווסת נחוש שמא תראה דם מחמת תשמיש אדרבא נימא דמדאין לה ווסת ע"כ שהדמים עצורים בעדה כ"כ וגם האבר לא יוציאו וע"כ דזה לא מסתבר כלל וז"ב ודו"ק היטב. וראיתי בב"י סי' קפ"ג שכתב בשם הר"ן דמה שאמרו בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל דהרבותא הוא דבראיה מרובה יש לומר שנשתהה בפרוזדור זה שלשה ימים והוה זבה גדולה ע"ש ובאמת שזה חששא רחוקה דהא ל"ח שכותלי בה"ר העמידו הדם ודברי תר"י ר"פ אין עומדין תמוהין יותר דנראה שהוא מפרש דחיישינן שמא הי' ביום ראשון בבית הפנימי וביום השני בבית האמצעי וביום השלישי בבה"ח וזה תימה דהא לא מטמאת רק בבה"ח בלבד והרגיש בזה דהא אין האשה מטמאה כשהוא בפנים אפ"ה הו"א דחיישינן לזה וזה דחוק מאד דמהכ"ת ניחוש לזה שאף שאם הי' כן היתה טהורה מכ"ש שלא חיישינן שמא הוא כן וכותלי בה"ר העמידוהו גם מה שמפרש חדר עליה ופרוזדור שהן שלשה בתים הנ"ל עיין ברמב"ם פ"ה מא"ב וצ"ע ומצאתי בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' מ"ג שהרגיש בזה וכתב דדברי הר"ן והרר"י אינו רק דה"א לומר כן אבל ל"ח לזה: