שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ט׳ (ו׳)

והנה בהא דאמרו בדף מ"ו איתביה ר"י לר"ל מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן מאי לאו הוא הדין לגדולים לא תינוקות דווקא ופירש רש"י דתנוקות דווקא שלא הקצו למצוה גמורה והיא תימה גדולה דמה נ"מ בין תנוקות לגדולים. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש ומקודם נחקור בהא דאמרו לא לקני איניש לולבא ביומא קמא דיו"ט דמקני קני אקנויי לא מקני. ולכאורה משמע דוקא ביומא קמא אבל ביום שני יכול הקטן להקנות ואף דאינו מקנה בלב שלם מ"מ לא גרע משאול אבל אחר העיון הא ליתא דהרי כל ששאל שלא מדעת קי"ל דשאלה שלא מדעת הוה גזלן וכדאמרו בב"ב דף פ"ח וכן קי"ל בטוש"ע חו"מ סי' שנ"ט ס"ה והרי קטן אין לו דעת. וזה כששאל ממנו הוה כשלא מדעת דל"מ והא דאמרו לא ליקני איניש לינוקא ביומא קמא היינו משום דביום שני א"צ זה הגדול להקנות לו לגמרי כי אם שיתן להקטן בתורת שאלה ואז ממיל' יחזיר להמשאיל דלא נקנה להקטן כלל. אבל ביום ראשון דבעי שיקנה ממש להקטן ממילא הקטן יקנהו דדעת אחרת מקנה לו והקטן לא יוכל להקנות וז"ב. ומעתה הרי כל הטעם דר"י אמר דאתקצאי לכל יום השביעי הוא משום דניהו דהוא כבר יצא מ"מ ראוי לאחרים שיצאו כל היום כמבואר בירושלמי. ולפ"ז זהו דאמרו תינוקות דווקא כיון דהוא אתרוג של קטן ואם כן לא יוכל אחר לצאת בו דכל שהוא כבר של קטן אין יכול הגדול לצאת בו דהא הו"ל שואל שלא מדעת ושוב לא אתקצאי רק למצוה דוקא וכמ"ש ר"ל וז"ב ודו"ק. והנה לכאורה צריך ביאור הא דאמרו מיד תינוקות שומטין את לולביהן ולר"י דס"ד תנוקות אין גדולים לא וקשה הא אף דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו. אבל הר"ן פ"ד דר"ה הובא במ"א ריש סי' שמ"ג דמלתא דנפיק מיניה חורבא כגון תקיעת שופר שהקול נשמע לרבים ויבואו לתקוע בשבת ב"ד מצווים להפרישו ולפי"ז לפירש"י דשומטין היינו שהגדולים שומטין מיד התינוקות וכעובדא דמדרש בהאי חסידא ואם כן נפיק החורבה מיניה דהא כשיראו אנשים אחרים אתרוגים לא ידעו ולא יבינו כי מיד התינוקות חוטפים ויחשבו שלקחו אתרוגים של הגדולים בעצמם והרי הוקצה למצותו והיא קושיא נפלאה. וא"ל דאף זאת לומר דמיד הגדולים לקחו גם כן אינו רק מוקצה דרבנן ולא חשו. זה אינו דהרי גם התקיעה בשבת אינו רק דרבנן והיא חכמה ואינה מלאכה ואפ"ה חשו לזה ואם כן גם כאן נחוש לזה ואולי כיון דלר"י הוקצה לכל היום משום דחזי לאחרים כדאמרו בירושלמי ואם כן מה"ת לחשוד אותם כשיראו שאוכלים ביום השביעי שלקחו לעצמם אתרוגים של גדולים בעצמם הא בלי ספק ניחא ליה לאיניש ליעביד מצוה בממוניה ואם כן מה"ת יפסיד האתרוג וע"כ שלקחו מיד התינוקות ובפרט לפי מה דמבואר במדרש שהביא רש"י דלקחו ממה שמקלקלים התינוקות ואם כן כבר נפסל ואם כן בודאי יתלו שלקחו להם האתרוגים שכבר נפסלו ונתקלקלו ביד התינוקות. ובזה מיושב קושית התוס' דף מ"ה לפירש"י דתינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים הוקצה למצוה גמורה ועל זה הקשו דאם כן היה לו לנקוט של תינוקות דוקא וכוונתם דכפי הגירסא שלפנינו משמע דתינוקות הוא דשמטו אבל הגדולים לא שמטו ולפי' רש"י עיקר הקושיא היא דדוקא אתרוג של תינוקות היא דשרי ולא של גדולים וא"כ הי' לו לנקוט דתנוקות אין דמשמע של תינוקות דוקא. ולפמ"ש אתי שפיר דאגב אורחא קמ"ל דהגדולים אסורין לשמוט ולקלקל רק כל שכבר נתקלקל ביד הקטנים הוא דשרי הגדולים לחטפם מיד התינוקות דאל"כ הרי אסורים להנות מהמוקצה ואף דלא הוקצה למצוה גמורה עכ"פ כל שהתינוקות מקלקלים עדיף טפי ולמה יקלקלו הגדולים המוקצה בידים: