שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ט׳ (ג׳)

והנה בשמיני עצרת שנת תבר"ך נתחדש לי על מה שהקשיתי על הרש"ל והט"ז דל"ק דבבין השמשות דאיכא ספק שמא שמיני שוב לא הוה תרתי דסתרי וכמ"ש המהרש"ל בעצמו שפיר יתבינן בסוכה כמו בשמיני משא"כ בעוד יום גדול בשביעי דהו"ל ודאי שביעי ומ"מ מקרי אתקצאי דעכ"פ בין השמשות איתקצאי מיהו יש לפקפק דגם ביה"ש הוה ספק ספיקא דשמא יום של שביעי מיהו זה אינו דהוה ספק ספיקא משם אחד וצ"ע בא"ר סי' תרס"ה ודו"ק: והנה במ"ש ללישנא בתרא נקיט דר"י בידך דר"י בריה דרב שילת עביד כוותיה תמה בנו"ב שם דמה רבותא דר"י ב"ש נגד ר' ביזנא וכל גדולי הדור דלא עבדי כוותיה והנראה עפמ"ש בעירובין מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני ששנו דברי ב"ש ודבריהם ולא עוד אלא שהקדימו דברי ב"ש ופירשתי בחידושי עפמ"ש המורה בטעם דכולו זכאי חייב מפני ששכל אנושי עליו לטעות רק כשבא ע"ד הוויכוח הוא יכול להתברר ולכך כל שכולם אמרו זכאי ולא בא לוויכוח יוכל להיות שכלם טעו ע"ש ולכך ב"ש שלא שנו רק דבריהם ולא שנו טעם ב"ה לכך יוכל להיות שטעו אבל ב"ה שבחנו דברי ב"ש ודבריהם אם כן בא לכלל ויכוח ולא עוד אלא שהקדימו דברי ב"ש ובחנו טעמם ומצאו שאינו נכון לכך הלכה כמותם והארכתי בזה ולכך מכל גדולי הדור אין ראיה שיוכל להיות שלא בחנו דברי מי שכנגדם. אבל ר"י בר"ש שאמר דבריהם ודברי ר"י וידע היטב הטעם שנחלקו ואפילו הכי יתיב לבר מסוכה ע"כ שהדין עמו ועיין רש"י מ"ש בזה ולפמ"ש אתי שפיר. ומ"ש והלכה מיתב יתבינן אף שכבר אמר שנקוט דברי ר"י בידך נ"ל דהיא הכרעה דלל"ב נחלקו בגוף הישיבה ולל"ק נחלקו בהברכה אם כן לכך הכריעו הש"ס דמיתב יתבינן דלל"ק כל גדולי הדור ישבו ולל"ב עכ"פ יש רב דס"ל דמיתב יתבינן ולכך הכריעו כן ואין זה ענין להכרעה שלישית דכאן כבר נתבאר סברת מחלוקתם ולכך הכריע כן ודו"ק כיון דהוא ספק תורה ועל ספק תורה צריך לברך כמ"ש בסי' ס"ז ובפרט היכא דאיתחזק איסורא או חיובא כמ"ש הפר"ח שם בשם הכנה"ג ע"ש וכאן איתחזיק חיובא וכיון שצריך לברך איך יעשה עם הקידוש ולא מצי לאכול כמ"ש מהרש"ל וא"ל דהוא יסבור דגם בשמיני מברכין דהא אנו קי"ל דבשמיני ברוכי לא מברכין ור"י סבירא ליה בהדיא כן דשמיני לזה ולזה ע"ש בדף מ"ז ועיין במג"א סי' תרנ"ב סק"א משמע בהדיא דעל הסוכה מברך ביה"ש ואם כן איך יעשה עם הקידוש והיא קושיא גדולה לפענ"ד וע"כ נראה לפענ"ד דבאמת יוכל לברך לישב בסוכה ומה שמברך הקידוש דש"ע אינו סותר כלל דיכול לקבל עליו קדושת יו"ט מקודם אף שאינו יום שמיני עדיין ואין חשש סתירה בזה. ומדי דברי זכור אזכור מה שהקשו התוס' שם ד"ה דאי דל"ל טעמא דאיתרמי ליה סעודתא תיפוק ליה משום סתירת אהל. ולפענ"ד לא קשה דהרי אמרו בשבת דף ל"א דסותר על מנת שלא לבנות אינו חייב מ"ה וכן כתב הרמב"ם פרק י' משבת הלכה ט"ו וכיון שאינו רק איסור דרבנן הא קי"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות ואם כן לא איתקצאי מחמת בין השמשות דבין השמשות הוא יכול לסתור וא"כ עכ"פ מותר כשנפלה ביו"ט דל"ש איתקצאי לכך צריך הטעם דלמא איתרמי ליה סעודתא ודו"ק. ובזה יש לומר דבר נחמד הא דאמר אביי שם שמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר ונדחקו התוס' שם דמאי טעמא לא גזר גם בתשיעי ספק שמיני אטו אתרוג אטו סוכה ולפמ"ש אתי שפיר דבתשיעי ספק שמיני אין צריך בסוכה הטעם דאיתרמי ליה סעודתא רק משום סתירת אהל דשם אסור גם בין השמשות לסתור דכבר אתחזק עליו היום השמיני [ובזה מיושב מה שהקשה הא"ר דבתשיעי ספק שמיני גם בסוכה מהראוי להתיר משום דהוה ספק ספיקא ולפמ"ש אתי שפיר דאסור משום סתירת אהל ודו"ק] ובזה גם בין השמשות גזרו ועיין מג"א סי' שמ"ב דמ"ש ביה"ש גזרו על השבות דמספיקא לא פקע קדושה והוא הדין כאן דכבר איתחזק בין השמשות יום השמיני וכיון שהטעם היא משום סתירת אהל מאי ענין אתרוג לזה דבאתרוג לא שייך סתירת אוהל דבשלמא משום איתרמי סעודתא שייך גם באתרוג דגם באתרוג ראוי ליטול בין השמשות אף שאינו מברך וכמ"ש בחידושי הריטב"א מה שאין כן משום סתירת אהל ודו"ק היטב כי חריף הוא. איברא דלפמ"ש צריך להבין בהא דאמרו בביצה דף למ"ד אבל עצי סוכה לא מהני תנאה ופירש רש"י דאסור משום סתירת אהל ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' והא לא אתקצאי כל בין השמשות דלא גזרו על שבות בין השמשות ואפשר כיון דשם הוה סוכת מצוה ואיכא איסור דרבנן אף ביותר מכדי הכשר סוכה ושייך משום ביזוי מצוה וכדומה ועיין בפ"י ואם כן איכא שני שבותים וגזרו על שתי שבותים ביהש"מ כמ"ש הרע"ב בפ"ג דעירובין. ובזה מיושב מה שהקשה המהרש"א שם דלמה דוקא סוכה של מצוה אסור והא גם בשאר סוכה שייך סתירת אהל ע"ש ולפמ"ש א"ש ויש להאריך שם בסוגיא הרבה. ומדי דברי זכור אזכור במ"ש לי ב"ג החריף מו"ה י"א נ"י בהא דפריך הש"ס ומי מהני בה תנאי והאמר וכו' מניין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה וכו' והדבר תמוה דאכתי מנ"ל שלא מהני בה תנאי ואמר ע"פ מ"ש הב"י או"ח סי' ער"ה לענין נר שהדליקו באותו שבת שהרמב"ן התיר על ידי תנאי והריב"ש חולק דכל דאתקצאי לבין השמשות וכו' ואמר הוא דכל דהאיסור מצד עצמו שייך אתקצאי לבהש"מ כמו נוי סוכה משא"כ התם דאיתקצאי על ידי האור לא בגופו ע"ש ולפ"ז אמר דזו הקושיא דבשלמא כשהאיסור משום סתירת אוהל לא שייך איתקצאי לבין השמשות אבל כיון שחל על עצי סוכה שם שמים לכך מסתבר ליה דלא מהני תנאי ולכך שפיר מקשה ומי מהני בה תנאי עכ"ד. ולדבריו רואה אנכי שנסתר כל ענין מוקצה כשאין האיסור מחמת עצמו ובאמת שלא קי"ל כהרשב"ץ בזה ועיין מג"א סי' רע"ט ס"ק וא"ו דדוקא בעשוי לכבות היא דמהני תנאי ולא בשאר בסיס לאיסור ע"ש אבל באמת המג"א ג"כ לא ראה דברי הרשב"ץ בעצמו שלא נדפס בימיו ומצאתי בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' קל"ב שהביא דברי הרמב"ן וביארו דזה החילוק שבין נר לשאר דבר דכאן לא הוקצה רק בשביל אורו ולא בגופו והאור אינו רק בעת דלקו וכל שכבה הופסקה הקצאה ובעצמותו אינו מוקצה וכשהתנה עליו לא אתקצאי לגופו ע"ש והב"י קיצר בהעתקה ולפ"ז לענין סתירת אהל דכל שהוקצה משום סתירת אהל ניהו דלא הוקצה לגופו מ"מ אתקצאי לביהש"מ וגם אינו מוכרע אם סתירת אהל לא מקרי מוקצה לגופו ועכ"פ לדבריך אין לך שום מוקצה בעולם וזה מבואר הביטול דכל מוקצה מחמת איסור יוכיח וכמה דברים שאינם מוקצים לגופם וכל הבסיס לדבר איסור לא יהיה מוקצה לדעתו וזה מבואר הביטול: