שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן פ״ד (ה׳)

והנה התומים הקשה דמה קושיא הא י"ל דהטענות והפסק צריך לכתוב תמיד אבל הטעם א"צ לכתוב רק כשהבע"ד חושדו ויש מקום לחשדו וכתב דמשמע להו דהא דאמר כתבו מאיזה טעם דנתוני צריך לכתוב גם כן הטעם ובאמת שזה דוחק דהא הב"ד הגדול אין צריכין לדעת טעמיהם דהא תורה אחת לכלנו כמ"ש הרמב"ן אך נראה דק"ל למה אמרו כותבין לו ולמה לא יוכלו הב"ד לטעון אנחנו נכתוב הטענות להב"ד הגדול ונראה מה יפסקו וע"כ שמיירי שרוצים ליתן הטעמים גם כן וחושש הבע"ד שאולי ב"ד בתר ב"ד לא דייקו כ"כ. עוד נראה לי דבר חדש דהנה בסי' כ' ס"ק ב' הביא הסמ"ע דב"ד בתר ב"ד לא דייקו והנה בשו"ת אבקת רוכל להב"י סי' כ"א כתב בשם הרדב"ז שר' ירוחם והרשב"א בתשובה הובא בב"י בחו"מ סי' ל"ט דבזה"ז דלא בקיאי בדיני אף בתר ב"ד דייקי והב"י כתב שם דוקא באותו דין של הרשב"א לענין אסמכתא דגם ספרי דדייני לא ידעו ולא היו בקיאין אי צריך לכתוב א"ל כתובו וחתומו הוא דכתב כן הרשב"א אבל בשאר דינים לא ע"ש שזה כוונתו. ובזה מיושב היטב קושית התומים דע"כ א"א לומר דמיירי בלא חשדו דא"כ ב"ד בתר ב"ד לא דייקו וכמ"ש וגם פסק הב"י והמבי"ט מיושב די"ל דלדינא ס"ל כהרדב"ז דבזה"ז דלא בקיאי בדינא ב"ד בתר ב"ד דייקו ודו"ק ועיין טור חו"מ סי' רנ"ד סעיף י"ב דמצוה לומר לו שהשבת אבידה הוא וטעו בדבר משנה ע"ש ודו"ק ועיין תומים סי' י"ט שם: