שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן פ״ג (ו׳)

והנה ג' בלק תרט"ז בטריסקאוויטץ והיה אצלי הרב החריף מו"ה מאיר לנדא נ"י בהה"ג מו"ה זיסקינד ז"ל ראבד"ק סטריא והקשה על מ"ש הרמב"ן והחינוך בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה משום כיון דהתור' פסקה לו מיתה ונהרג ע"פ ב"ד א"כ מסתמא מדנהרג היה מחויב ליהרג כי ד' נצב בעדת אל וא"כ גברא קטילא קטלו וע"ז הקשה דא"כ בהך דמכות דף ה' באם העידו שהרג בשני בשבת והוזמו רק שהרג באחד בשבת דמכל מקום חייבים ושם הי' גברא קטילא ואפ"ה חייב והנה אף שבאמת אין זה קושיא משום דאף דהרמב"ן נתן טעם לא בשביל הטעם ישתנה הדין דאנן לא דרשינן טעמא דקרא כמ"ש התוספות ריש פרק שני דסוטה בלא"ה אין קושיא דהא באמת כל שחייב מכאשר זמם הרי הם עכ"פ זממו להרוג נפש והם לא ידעו שהוא גברא קטילא ולאיש בריא נתכוונו להרוג ושאני שם דהוה כאשר עשה דאי אפשר לחייבם על מחשבתם הרעה דזה הוה כאשר זמם וכאן היה כאשר עשה ועל אשר עשו לא אפשר לחייבו דהרי באמת מה שנהרג הוה גברא קטילא והיאך אפשר דעל גוף המעשה בפועל יהיו פטורים ועל מחשבתם אשר חשבו יתחייבו זה הוה כיציבא בארעא אבל מה שלא היה רק במחשבה שייך לחייבם כאשר זמם אף שהי' באמת גברא קטילא מכל מקום הם נתכוונו לחייב גברא מיתה ודו"ק היטב ועיין בשו"ת מהר"י מינץ אבד"ק אובן שם נמצא קושיא זו וגם פלפול גדול בענין זה אבל לפע"ד מ"ש בכוונת רבינו הוא הנכון: