והנה בהא דאמרו הלכה כרבי לאיסורא לכאורה יש לתמוה כיון דפליג רבי עם רבנן והא אין הלכה כדברי רבי במקום חביריו וכאן הת"ק סתם ומשמע דרבים הוו ומיהו בב"ב דף קכ"ד ע"ב נחלקו בזה דרב ס"ל דאסור לעשות כדברי רבי דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור"נ ס"ל דמותר ורבא ס"ל מטין אתמר ועיין תוס' בעירובין דף מ"ו ע"ב ד"ה הא כתבו דמטין היינו שמטין כחביריו ולא שהלכה כן הוא [וצריך עיון שבתוספות בבא בתרא שם לא משמע כן] ואם כן שוב יוכל להיות הלכה כרבי אף מחביריו ולאיסור מחמירין. ובזה הונח לי מה דתמהו רבים וכן שלימים בהא דאיבעיא להו הלכה כרבי לקולא או לחומרא והקשו הפנ"י והצל"ח דלמה מבעיא דוקא לאחר שאמר שמואל הלכה כרבי ולא על רב. ולפמ"ש אתי שפיר דברב אין האבעיא שייך כלל דכל עיקר איבעיא הוא רק על רבי דבאמת אין הלכה כמותו מחבריו רק דמטין אם כן יש ספק אם לקולא או לחומרא אבל לרב דפסק כת"ק אם כן אין נ"מ בכל אופן דס"ל לת"ק אם לקולא או לחומרא הכי קי"ל דהרי רב לשיטתו דס"ל דאין הלכה כרבי מחביריו כלל משא"כ לשמואל דפסק כרבי ור"נ תלמידו דשמואל ס"ל דמותר לעשות כרבי ואם כן יוכל להיות דקיימא לן כרבי אף לקולא ודו"ק היטב ועיין צל"ח שכתב כעין מ"ש אבל לא דבריו דברינו ות"ל מ"ש נכון מאד:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ע״ב (ז׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.