שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ע״ב (ל״ו)

ובזה נלפענ"ד להבין דברי התוס' שהקשו לדידן דאית לן הכנה דרבה היאך אופין ומבשלין ולכאורה היא קושית הש"ס בפסחים וכ"כ דהר"ם מלובלין עמד בזה וגם המ"א אך נרא' דבאמת לר"ח דלית לי' הכנה ויו"ט מותר להכין לשבת ועיקר הקושיא היא רק על גוף המלאכ' וע"ז שפיר משני דצורכי שבת נעשין ביו"ט ומכ"ש לרבה דס"ל הואיל ואם כן יו"ט לעצמו הכין וממילא מותר גם לשבת משא"כ לדידן דניהו דנימא דצורכי שבת נעשין ביו"ט והיינו דגוף המלאכה מותר אבל מכל מקום הרי צריך להזמין מבעוד יום וזה אסור מיו"ט לשבת ועיין בחידושי קהלת יעקב להגאון ש"ב מליסא ז"ל שפירש גם כן בדרך זה והארכתי בזה בתשוב' לפלפל בדבריו עכ"פ אסור משום הכנה. ובזה מיושב היטב ומובן החילוק שכתבו דבדבר האפוי ומבושל שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא לא שייך הכנה והיינו דבאמת הא העירוב הוה כהתחיל בעיסתו רק דעכ"פ באותה פת לא התחיל ואם כן זה כשצריך לעשות בזה ענין חדש כמו התם למקני רשות אבל מה שאופה ומבשל לא חשיב תיקון כל כך ואם כן לא שייך הכנה וז"ב כשמש. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דגם לר"א דלית ליה הואיל ושתי קדושות הן מכל מקום מותר דלא שייך הכנה כל כך כיון דיש שם עירוב דבשלמא לר"ח שפיר פריך הש"ס בשביל גוף המלאכה דהא צריך שיזמין לעשות בשביל שבת והרי אסור לאפות בשביל שבת וע"ז אמר דצורכי שבת נעשין ביו"ט אבל לדידן ס"ל דכל דיש עירוב לא מקרי בשביל שבת כל כך ובאמת לר"ח כיון דיכול לשנוי דצורכי שבת נעשין ביו"ט לא הוכרח לחדש חילוק של התוספות אבל לדידן מוכרח כחילוקו של התוס':