שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ע׳ (י״ב)

ובדרך אגב אמרתי לכתוב מה שמצאתי בשו"ת פ"מ ח"ב ס"צ במעשה שהאחד מן העדים החתומין על השטר והעידו עליו שהוא מסור ופסל המורה השטר וכתב הפ"מ דטעה כיון דלא הכריזו עליו ומסור אינו אלא מדרבנן דהרי הוא דיני דגרמי וכבר כתב הש"ך סי' שפ"ו דדינו דגרמי אינן אלא קנסות דרבנן ובדרבנן צריך להכריז ע"ש. ונפלאתי על זה מאד ודבריו תמוהים מאוד דפה קדוש יאמר כן דניהו דלא עשה היזק שחייב בתשלומין רק מדרבנן אבל האיסור היא איסור תורה למה לי הכרזה וכן הוא באהע"ז סי' מ"ג ועוד שהרי הרמב"ם כתב בהלכות עדות פי"א ה"י המוסרים והאפקורסים והמומרים לא הצריכו חכמים למנותם בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל אבל אלו המורדים והכופרים פחותים הן מן עכו"ם שהעכו"ם כו' ואלו מורידין ולא מעלין ואין להם חלק לעולם הבא והכ"מ לא כתב מקורו שאין להם חלק לעולם הבא והוא בר"ה דף י"ז וגם בבית יוסף בחו"מ סי' שפ"ח כתב שהוא בסנהדרין בחלק ולא נמצא שם ועכ"פ היאך ס"ד כל שאין לו חלק לעוה"ב וגרע מעכו"ם שהוא נאמן לעדות ומ"ש הפ"מ דגם פסולי מדרבנן הם מהמורידין ולא מעלין הוא תימה דהא איתא ביו"ד סי' קנ"ח דרועי בהמה דקה אין מסבבין להם המיתם ע"ש הרי דפסול דרבנן אין מותרין וגם מ"ש דהרמב"ם ס"ל דדיני דגרמי הוה דאורייתא ליתא דאינו תלוי זה בזה דעיקר הוא כיון דפסול דאורייתא הוא אין צריך הכרזה ועוד גרע מעכו"ם ואין להם חלק לעולם הבא ואיך שייך שיתנו לו נאמנות והרי אין לו חלק ונחלה בדת יהדות. ועוד דזה תימה רבה דעד כאן לא בעינן שיהיה חייב בתשלומין מה"ת רק בדבר שלקח ממון שאינו שלו שנקרא רשע דחמס אז יש חילוק בין פסול תורה לפסול דרבנן אבל במה שנקרא רשע בעבירה דהיינו שעבר עבירה שחייב עליה מלקות או מיתה אז פשיטא דפסול וא"צ הכרזה וכאן כל שמסר ממון והוא בכלל המומרים אין לך רשע גדול מזה ועוד דהרי הרמב"ם כתב בהלכות חובל פ"ח ה"ח אין משביעין את המסור לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת מפני שהוא רשע ואין שם פסול יותר מזה ועיין בהגהת מיימוני שציין בהלכות עדות ס"פ י"א והרי בחו"מ סי' צ"ב ס"ג מבואר בסמ"ע וב"ח דפסול עדות מה"ת נקרא חשוד מן התורה ופסול מדרבנן חשוד מדרבנן ואם כן צריך הכרזה לדרבנן אף לשבועה ועיין בכנה"ג בהגהת הטור שם אות י"א ולפ"ז איך כתב הרמב"ם שחשוד לשבועה ולא כתב שצריך הכרזה ככל פסולי דרבנן וראיתי בספר שער המשפט סי' ל"ד שכתב ראיה להפ"מ מהא דאמרו בגיטין דף נ"ג כי קנס ר"מ בדרבנן כו' ופירש רש"י מטמא ומדמע איסור דרבנן הוא כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסור דאו' הרי דכל שמזיק לחבירו בדבר דלא שמיה היזק אין כאן איסור דאוריית' והוא הדין במסר כיון דלא דיינינן דינא דגרמי מה"ת הוה כלא הזיקו כלל ואין כאן איסור תורה. ובמחכ"ת לא קרב זה אל זה דשם כיון דמה"ת לא שמיה היזק אם כן לא משמע ליה לאינשי שיהיה איסור כלל שהרי פטרו התורה ולכך אין כאן רק איסור מדרבנן אבל כאן עשה איסור תורה רק שלא עשה איסור בפועל אבל איסור עכ"פ עשה וכל אדם יודע שאסור למסור וגדולה מזו מצאתי בשיטה מקובצת ב"ק דף נ"ו שכתב בשם רב המאירי שכל שנאמר דחייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישוב והדברים נראים שמאחר שהוא חייב להשיב הגזילה תורת גזילה חלה עליו עד שישיב הרי מבואר דאף בהיזק שאינו ניכר כל שחייב בדיני שמים פסול לעדות מכ"ש במסור דדיני דגרמי חייב לצאת ידי שמים דודאי פסול לעדות: