שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ס״ט (ט״ז)

אמנם באמת צריך ביאור הא דאמרו דלכך פטור משום דמורד במלכות הוא והוא תימה דהא אמרו בשבת דף נ' דאת אוריה הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין אלמא דמורד במלכות צריך לדיינו ואם כן למה פטור משום דמורד במלכות ועיין תוס' מגילה דף י"ד ומהתימה למה לא הקשו דברי הש"ס אהדדי דבתחלה אמר שהיה לך לדונו בסנהדרין ואח"כ אמר דאותו הרגת בחרב בני עמון דאי אתה נענש והלא היה צריך לדייניה אמנם נראה דכיון דבאמת היה דוד יכול להרגו בסנהדרין והוא חייב מיתה באמת רק דכ"ז דלא דנו לא נתחייב אם כן הו"ל כאילו קירב מיתתו ואף לרבנן דפליגי על ריב"ב בסנהדרין דף ע"ח וס"ל דגם האחרון פטור היינו משום דעכ"פ הכהו הראשונים אבל במקום שלא הכהו רק שהיה ראוי ליהרוג עליו בודאי חייב מי שקירב מיתתו ולפ"ז נראה לי ברור דבכה"ג שוב כשהרגו יואב בשליחות דוד בודאי אין שליח לדבר עבירה ופטור דבאמת הוא לא הרגו ויואב חייב שקירב מיתתו והא דלא אמרו הטעם דלכך דוד אינו נענש משום דאין שליח לדבר עבירה נלפע"ד ענין ברור דבאמת בשוגג ישלד"ע לדעת התוס' והנימוק"י הוכיח מכאן דאף בשוגג אין שליח לדבר עבירה אך נראה דבאמת זה דוקא אם כשהיה יודע היה דבר עבירה שייך לומר דהשליחות בטל אבל כאן הוא להיפוך דבאמת כשהיה יודע יואב שחייב מיתה בסנהדרין א"כ היה הורגו בדין דמורד במלכות הוא והיה דנו בסנהדרין רק שלא היה יודע א"כ בכה"ג ודאי אין שליח לדבר עבירה ופטור דממנ"פ אם היה יודע היה דנו בסנהדרין והרגו ואם לא ידע שוב שייך שליחות וע"כ דאין שליח לדבר עבירה ופטור ושפיר דייק הנימוק"י ועכ"פ דוד לא פטור מטעם מורד במלכות דהרי צריך לדיינו רק דאף שלא דנו הנה לא עשה רע רק שקירב מיתתו ועל קירוב המיתה אין שליח לדבר עבירה ופטור המשלח וא"ל דהוה כאילו דוד קירב מיתתו דזה אינו דכיון דאין שליח לדבר עבירה אם כן עכ"פ קירוב מיתתו לא היה רק על ידי יואב ולפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ס דאין שליח לדבר עבירה ניהו דפטור אבל איסור עשה אם כן היה דוד עכ"פ עושה איסור אבל כיון דהוה מורד במלכות והיה יכול להרגו רק שקירב מיתתו א"כ הקירוב מיתה לא עשה רק השליח לבד דהא באמת אין שלד"ע ושפיר דוד לא חטא ולפמ"ש המהרש"א בח"א בשבת שם דלכך דוד לא הרגו בסנהדרין דהרי אוריה גט כריתות כתב לאשתו והיינו בתנאי אם לא יבא מהמלחמה וימות במלחמה ואם כן אם היה הרגו בסנהדרין לא נתקיים התנאי דהרי כשהיה הורגו בסנהדרין לא מת ע"י המלחמה ודפח"ח ולפ"ז מבואר היטב כל המאמר שהרי אוריה הכית בחרב והיה לך לדונו בסנהדרין ומה שלא עשית כן הוא משום דאת אשתו לקחת ולקוחין יש לך בה משום הגט כריתות וא"כ אם לא הרגת אותו ע"י חרב בני עמון היה עליך חטא של בת שבע וז"ש ואותו הרגת בחרב בני עמון שאי אתה נענש עליו דבאמת הוא מורד במלכות רק שקירב מיתתו והקירוב מיתה היה ע"י יואב דאין שלד"ע ואתה לא עשית איסור דבאמת מה שנהרג היה כדין שבאמת היה חייב מיתה. ובזה נלפענ"ד לבאר קושית הנימוק"י דיואב היה שוגג ושייך שלד"ע ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת אם היה יודע יואב בודאי היה הורגו דיואב היה יכול להרגו בסנהדרין ואף שדוד היה חוטא בבת שבע מה לו בזה וא"כ לא שייך שליח לדבר עבירה דממנ"פ אם היה יודע היה בודאי מקיים השליחות ואם כן שייך שליח לדבר עבירה ושפיר הוכיח הנימוק"י מזה דאף בשוגג שייך אין שלד"ע דהשליחות לדבר עבירה אינו מועיל ודו"ק היטב: