ובזה מיושב קושית הנו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ה דאמאי נקט רבא הדין אליבא דב"ש והוא שלא כהלכתא לנקוט לדידן דאשלד"ע רק בשוגג דיש שליח לדבר עבירה וא"ל שיאכל חלב והשליח סבר שזה שומן ושייך זה נהנה וזה מתחייב ולפמ"ש אתי שפיר דבשוגג לא שייך זה נהנה דהא נפשו של אדם חותה מן האיסור וכמ"ש. ובזה מיושב קושית המלמ"ל פ"ב מרוצח ובתומים סי' כ"ח דגבי נחש ל"ש לומר דיש שליח לדבר עבירה משום דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולפמ"ש אתי שפיר דשם חוה טעתה ולא שייך זה נהנה דנפשה חותה מן האיסור ואם כן לא נהנית כלל ויש לחייב הנחש אך לפמ"ש במדרש ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל שאוכל עוד ואם כן שוב לא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור דהגם לכשנודע לה אינה חותה מן האיסור אך נראה דזה גופא היה התנצלות של אדם כיון דבאמת נפשו של אדם חותה מן האיסור ואם כן היה מהראוי לו שאהיה חותה מן האיסור וע"כ כיון שנפשה חשקה לאכול עוד ע"כ שהנחש פיתני שאין בו שום איסור כלל שכל איסור יש בו דבר נתעב בעצמותו וכאן באמת היה יפה וגם נעים רק שהנחש אמרה כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם ואם כן לא שייך נפשו חותה מן האיסור ואם כן לא שייך לומר זה נהנה וזה מתחייב דגם ההנאה אינו נחשב להנאה שהרי לא חשבו לאיסור כלל ודו"ק ובשו"ת רדב"ז נתקשה דאיך שייך שיציר כפיו של הקב"ה יעיז פנים כל כך נגד בוראו ויאמר שיאכל עוד ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ס״ט (י״ד)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.