שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ס״ו (ט׳)

ובזה מיושב מ"ש רש"י דחנ"נ ותמהו האחרונים דהא רש"י סבירא ליה דבדרבנן לא אמרינן חנ"נ בשמעתא דטיפת חלב. ולפמ"ש א"ש דרש"י לשיטתו דס"ל דלא מקרי פירשא שוב לא צריך לומר משום חנ"נ דהא לא מקרי פירשא והו"ל מב"מ. ומן האמור יש ליישב דברי העט"ז שהביא הש"ך ס"ק ל"א דחשבו הש"ך לטועה והרי היא שיטת הי"מ ורש"י לא דחאו רק משום דחנ"נ ומב"מ לא בטל ולפ"ז לדידן דבדרבנן לא אמרינן חנ"נ ומב"מ בטל שוב דברי הי"מ נכונים לדידן דקי"ל דפירשא בעלמא היא וכוונת העט"ז היא ממש כהיש מתירין הן אמת ששיטת רש"י צע"ג דמה משני כאן לאחר חזרה והא לשיטת רש"י אף לאחר חזרה מכל מקום אינו כפירשא בעלמא שלא יאסור וצ"ל כמ"ש למעלה דעכ"פ להעמיד בהם הגבינות ודאי דמודה רש"י דבטל בששים ול"מ דבר המעמיד ועדיין צ"ע בזה. ולחומר הנושא הייתי אומר דרש"י ג"כ מודה דקיבה פירשא בעלמא כדקרו ליה פירשא ורק דס"ל שאינו נקרא פרשא לענין דתפקע מיניה איסור שכבר היה עליו דזה פשיטא שאין נפסל מאכילת כלב שיהיה נפקע איסור ולכך כל שכבר קיבל הטעם ונמלח בעור קיבה פשיטא דאסורה אבל להעמיד בה גבינות שיהיה נאסר ע"י החלב אין לו כח דפירשא הוא ופוגם הטעם וכעין זה חלקו הפוסקים בנ"ט בר נ"ט בין איסור לבב"ח והוא הדין בזה. ובזה מיושב הקושיא שהקשיתי למעלה על רש"י דאיך יפרנס המשנה דע"ז דאמרו לו דפירשא בעלמא היא ולפי מ"ש גם רש"י מודה בזה ודו"ק. ובזה י"ל מה דמקשה על שמואל ולא על המשנה ולפמ"ש אתי שפיר דעל המשנה ל"ק דבאמת מצד עצמה הקיבה אסורה לרש"י ורק להעמיד אין איסור אבל לשמואל דס"ל מב"מ במשהו והרי שיטת הי"מ בתוס' ע"ז דף מ"ו דכל שמשהו אסור אף נטל"פ אסור אם כן כ"ש בזה דאינו נטלפ"ג גמור לשיטת רש"י מכ"ש דמהראוי לאסור אף להעמיד בהקיבה דהוה מב"מ והוה במשהו וז"ב. ובזה מיושב מה דקשה לשיטת רש"י למה נקט במשנה המעמיד בעור הקיבה ולפמ"ש א"ש דדוקא בעור הקיבה לא בקיבה עצמה ודו"ק: