והנה לכאורה קשה לי בהא דחידש הרמב"ם דהזמה דוקא בלי הכחש' על המעשה הוא דמקרי הזמה ולא כשהיה הזמה והכחשה בגוף המעשה והרי המקרא צווח להיפך והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו הנה מבואר דעיקר חיוב הזמה בשביל שהעיד שקר באחיו והרי להרמב"ם המעש' יכול להיות אמת רק העדי' לא היו בזה ואף דיש לדחוק דעכ"פ הוא ענה שקר באחיו אבל זה אינו דאם כן סגי לומר והנה עד שקר העד דהוא אמר שקר אבל באחיו יכול להיות דהוא אמת. אמנם נראה דהנה דרשו כאשר זמם ולא כאשר עשה וביאר הרמב"ן הטעם דאלקים נצב בעדת אל ואלמלא לא היה חייב מיתה לא היה נהרג יעו"ש. והנה אכתי קשה עכ"פ הוא זמם להרוג אותו וכבר כתב הרמב"ן בעצמו פ' לך דהרוצח נהרג אף שמסתמא זה נתחייב מיתה מ"מ זה לא נתכוין בשביל זה והוא הדין כאן. אמנם נראה דזה דוקא כשהרגו בפועל אמרינן דכל שלא נתכוין בשביל המצוה להרוג מחייבי מיתה נהרג הוא אבל מה שזמם להרוג כל שזה באמת נתחייב במיתה והוא רק זמם להרוג לא נתחייב ולכך בכאשר עשה שנתברר שזה היה חייב מיתה לכך לא נענשו העדים אבל כל שזמם והוזמו אם כן אדרבא נתברר ששקר הדבר כמו שכתב הרמב"ן ואם כן נתחייב על אשר זמם להרוג ומעתה ז"ש והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו שנתברר ששקר ענה באחיו ולכך הזמין ד' עדים שיעידו שעמנו הייתם ולכך מצוה לעשות לו כאשר זמם ודו"ק היטב:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן פ״ג (ח׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.