שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ס״ג (ד׳)

והנה ראיתי דבר פלא בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט שכתב באחד שאצר תבואה ובע"פ ביקר תבואתו ומצאה שהיה במים והיה אנוס שלא היה יכול למוכרה בע"פ ונשאר עד אחר הפסח והשיב דכיון דיש ספק בנתבקעו אם הוה נתבקעו ממש וחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור רק מדרבנן מותר לאחר הפסח לאכלו אם לא נתבקעו ואם נתבקעו מותר למוכרם לאחר הפסח כיון דבטל והיה אנוס נמכרו בע"פ ע"ש. ונבהלתי מראות זאת דכיון שראה שהי' במים ולדעת כמה פוסקי' בהיתה במים אף שלא נתבקע אסור כיון דמינח נייחי והוא סתם הדברי' תבואה ואולי הוא חטים דלדעת הרא"ה אסור אף בלא נתבקעו א"כ מ"ל בזה שהי' אנוס בע"פ הא אסור אף באנוס וגם מה מקרי אנוס במה שהי' אנוס שלא היה יכול למכרו הא התור' חייבו במצות ביעור ויכול להנצל במכירה וכל שלא מכר נשאר עליו חיוב התורה לבערו וכל שלא ביערו אסור ואם היה כוונתו בשביל שהי' אוצר ולא חל עליו מצות ביעור הא מבואר בשו"ת הרשב"א סי' ע' ובשו"ת הרמב"ן סי' קס"ח הובא בש"ע סי' תל"ו ס"א בהג"ה דאוצר חטים שיש חטים מחומצי' בקרקעית הבור דאף בנעשה שלשים יום קודם הפסח דסגי בביטול אבל לאחר הפסח כשמפנה האוצר אסור להנות מאותן חטים ואף דבספק חטים מחומצות מותר היינו שם שלא ידע כלל מהחמץ קודם פסח אבל כאן שראה ע"פ שהי' במים ומסתמא נתחמצו מה לנו בזה שהי' אנוס על המכירה ועיין בט"ז ס"ק ז' שם שאוסר בידוע שנתחמצו ומ"ש שם דבספק מותר דלא הוה כמטמין בבור היינו משום דכל שהספק אם יש שם חמץ כלל א"כ הוה כעין ס"ס דשמא נתחמצו לאחר הפסח ושמא לא הוה חמץ כלל דרק נתעפש ולא נתחמץ וכמ"ש הרשב"א והוא לא הטמין חמץ כלל וז"ב. ובשו"ת בית יעקב סי' נ"א האריך להשיג על הט"ז בזה והמעיין יראה שכל דבריו אינם נכוני' ובפרט מ"ש דגם ספק חמץ אסור להטמין והביא מככר בפי נחש דהראב"ד אוסר להטמין והובא בטור סי' תל"ט באמת שגם הט"ז מודה בזה אבל כאן הוא לא הטמין חמץ כלל דשמא לא נתחמץ כלל ושמא נתחמץ אחר הפסח וז"פ ועכ"פ שו"ת תשב"ץ הנ"ל בראה שהי' במים בע"פ תמוה מאד דזה ודאי אסור ואולי גרע ממפולת כמ"ש הרשב"א ולא זכר שם כלל דברי הרשב"א והפוסקים שהובא בב"י סי' תס"ז להחמיר בנפל במים ודו"ק: