שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ס׳ (י״א)

אמנם מצאתי בהגהת אשר"י בפרק כל הצלמים שכתב בהדיא שהרשב"ם כתב בשם רש"י דחמץ בפסח דאסור במשהו במינו ושלא במינו בנותן טעם דאסור אף בהנאה כתב רשב"ם בשם רש"י דיוליך דמי הנאת איסור שבו לאיבוד ומותר להנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ קטעים ע"ש הרי בהדי' דכתב דיוליך דמי הנאת איסור לים ומותר בהנאה אבל באכילה אסור דסוף סוף קטעים חמץ ואם כן עכ"פ תמיה דנימא דגם מה דמשליך אחד מהם הוא מתורת פדיון ובאמת מותר גם להוליך הדמים רק דאף דמשליך אחד מהם כל דליכא הנאה שרי. אך נראה דהכי קושית הרא"ש דבאמת דוקא בנפלה שרי אבל בהפילה אסור דהו"ל כמבטל איסור בידים וא"ל דהא עושה מצוה במה דמשליך אחד לים כדי שלא יעבור בב"י דזה אינו דכל דאסרינן באכילה ולא תלינן דאיסור נפל שוב עדיין עובר בב"י אם נימא דאיסור נשאר ושוב אסור להשליך ושפיר פריך הרא"ש. אמנם לפענ"ד זה אינה קושיא דכל הטעם דאסור לבטל איסור בידים הוא כדי שלא יעשה כן בכל איסורים ונעקר תקנתא דחז"ל דאסרו ועיין תוס' פסחים דף למ"ד ובטוש"ע סי' צ"ח ואם כן כאן שכל שמשליך אחד מהם לא הועיל ולא נהנה דעכ"פ משליך אחד מהם ואם כן שוב לא הועיל בביטולו ולמה יהי' אסור לבטלו ובפרט שהוא נתכוין לעשות מצוה דשמא יזדמן לו איסור ומשליכו ומקיים מצוה דתשביתו. ובזה מיושב באמת מה דק"ל היאך מותר להשליך אחד ולתלות דאיסור נפל והא התוס' בתמורה דף ל' כתבו דכ"מ שהאיסור ניכר מקודם לא מועיל לומר דאותו שהוא איסור זה נפל. ולפמ"ש אתי שפיר דמתורת פדיון היא. ומן האמור יש לעיין גם בדברי הבה"ז דניהו דמקיים המצוה מ"מ לא תלינן דאותו של איסור נפל דאף למ"ד יש ברירה ל"מ בכה"ג וכמ"ש בשם הרמ"ע. הן אמת דלפמ"ש בתשובה בביאור דברי הרמ"ע דכוונתו גם כן מתורת מבטל איסור דל"מ ואם כן כל שמקיים המצוה שוב תלינן דברובא היא האיסור ועכ"פ דברי רש"י נכונים וגם מ"ש הרא"ש דלמה צריך להשליך אחד לק"מ דרש"י ס"ל דבאמת לא בטל גם יבש ביבש ורק מתורת פדיון אתינן: