שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ו׳ (ט״ז)

והנה הקצה"ח בסי' מ"א חידש דלדברי הרמב"ם שם דבנפל חיישינן שמא תפרע והראב"ד תמה דהא כשנפל חיישינן לפרעון אף בתוך זמנו וכדאמרו בב"מ דף ז' דלרבנן חיישינן לפרעון אף דכתובה היא תוך זמנו וע"ז כתב הקצה"ח דשאני כתובה דחיישינן להתפסת צררי ואף שהוא תוך זמנו וכמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ד משא"כ בחוב ל"ח בת"ז ואני תמה דהא בס"ד שם לא ס"ל דרבנן חיישי לצררי ור"פ היא דחידש זאת ואם כן אכתי קשה ואי ס"ד דרבנן דחיישי לפרעון כיון דנפל חיישינן אף דהוא ת"ז וגם לר"פ קשה למה לי' לומר דר"י אליבא דרבנן ולמה לא אמר דר"י דלא חייש לפרעון בחוב ורק בכתובה דחייש לפרעון משום דצררי אתפסה והא דאמר עודה תחת בעלה לא יחזיר היא משום דבעודה תחת בעלה למה יתפוס צררי דהא רש"י פירש ד"ה צררי אתפסה דהני דחייש לצררי כדי שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן אבל בעודו בחיים לא חייש לצררי משא"כ קודם מותו יש לחוש לצררי שלא יטריחוה יתומים ורבנן חיישי לפרעון אפילו בעודו בחיים משום דמגיע לה בתנאי ב"ד ועיין תוס' ב"ב דף קי"ח דלאיזה תירוצים יש חילוק בין בחיים בין לאחר מיתה דחיישינן לצררי קודם מיתה א"נ שמא לקחה בעצמה ועיין בית שמואל סי' צ' ס"ק כ"ד ובריש סי' צ"ו וע"כ דאין חילוק בין כתובה לחוב כל דנפל חיישינן שפרע והנה רש"י פירש בב"מ צררא בשעה שנשאה מסר לה ליחוד כתובתה כדי שלא להטריחה כשתתאלמן ובערכין פירש בדף כ"ב שנתן לה למשכון וכפי הנרא' חילק בין כתובה לחוב דבכתובה כיון שתיקן שמעון בן שטח שייחד לה בכתובתה חיישינן שמא ייחד לה לכתובה אבל בחוב לא שייך זאת ולכך כתב שחיישינן שמא נתן לה לשם משכון בשעת מיתה ולפענ"ד היה נרא' כיון דנכסי דיתמי לא משתעבדי רק מה שירשו מנכסיו אם כן האב לא רצה להיות לוה רשע ולא ישלם ואולי יתרשלו הבנים על כן נתן לו מטמון ודו"ק: