שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ו׳ (י״א)

ויש להמתיק הדבר ע"פ מה דנראה מהתוס' והרא"ש ר"פ אע"פ דחיוב ושיעבוד הכתובה אינו מתחיל כלל רק בשעת שמת או נתגרשה וכ"כ בספר בית מאיר בריש סי' ס"ו והביא ראיה מכתובות דף נ"ג והנה אף שלפענ"ד השיעבוד מתחיל מעת הכתובה רק דזמן הפרעון היא בעת המיתה והגירושין. ותדע דאם לא כן היאך יכולה למחול הכתובה הא הו"ל דבר שלא בא לעולם וכבר הוכיח מזה בשו"ת מהרי"ק סי' כ"ט דיכול למחול החוב קודם שהגיע זמן הפרעון דאל"כ הו"ל דבר שלא בא לעולם וז"ב מ"מ לפי דברי הב"ח שם באורך דאין מתחיל החיוב מקודם אם כן שוב יש לומר דלא שייך חזקה דאאפב"ז דלא מתחיל החיוב כלל קודם שהגיע זמן הפרעון. וכעין זה כתבתי בחידושי לענין שטר מאוחר דשטת הבע"ת משמא דגמר' דע"ז דכל קודם הזמן לא מתחיל החיוב ושוב לא שייך החזקה דא"א פבת"ז והארכתי בזה בסוגי' ב"ב דף קע"א וא"כ ה"ה בזה אין מקום לקושית התוס' אך צ"ל דמ"מ כיון דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו היא מכח סברא אלים טפי ואף בלי חזקת חיוב עדיף מרוב וכעין מ"ש הפ"י בסוגי' דהיו בה מומין ובק"א שם דלפעמים חזקה עדיף מרוב וא"כ מכ"ש בחזקה שאינה פוסקת דאתיא מכח סברא ולפ"ז זה לר"ל דהוי חזקה דאתיא מכח סברא אבל לאביי דס"ל דעביד איניש דפרע בתוך זימניה רק במקום שיש לחוש שלא יבא לידי גיבוי י"ל דאין פורע עכ"פ לא אלים כ"כ הסברא ושוב לא שייך כלל החזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו בכתובה דלא הגיע החיוב עדן וז"ב ולכך הקשו לר"ל דוקא ודו"ק היטב: