שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן נ״ט (ט״ז)

והנה במ"ש למעלה בשם ספר שערי משפט שחקר באם שנתחייב ממון עפ"י עדים ואחר כך הוזמו אם נעשה הממון הפקר דהא נתייאש ממנו נראה לפענ"ד דלא שייך בזה יאוש דבדבר שא"ש לא מהני הפקר וכ"ש יאוש כדמוכח בסוגיא דצנועין ואם כן כל שנתן לחבירו ממון ע"י העדים א"כ הוא סבר שבדין משלם וממון חבירו הוא א"כ לא שייך יאוש דהא הממון הוא של חבירו וממה מתייאש וא"ל כיון דבאמת לא היה שלו א"כ מועיל היאוש דממנ"פ שוב הוה הפקר בטעות וע"כ אית לך למימר דכפי מחשבתו שחשב שהממון אינו שלו נתייאש שוב הוה דבר שאינו שלו ולא שייך יאוש וממנ"פ ל"מ ובאמת הא דאמרו דשור הנסקל שהוזמו עדיו דנתייאש אף דהוה א"ה ואינו שלו צ"ל דא"ה יש לו בעלים וכן כתב הקצה"ח בהדיא בסי' ת"ז ודו"ק. ובזה מיושב גם קושיתו של השערי משפט סי' כ"ה ס"ק א' ודו"ק היטב: