שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן נ״ב (ה׳)

וע"ד הפלפול אמרתי בישוב קושיא המהר"ם שיף הנ"ל דהנה בחידושי אמרתי במ"ש התוס' בב"מ דף ד' להקשות במודה במקצת דחייבו התור' שבועה ולמ"ד שעבודא דאורייתא הו"ל ש"ק ואין נשבעין והקשו המפורשים למה לא הקשו מע"א דחייבו התורה לשבע על ידו ואמרתי בזה דהנה בענין שעבודא דאורייתא צריך להבין איך אפשר שיהי' משועבד מדאורי' והא אין קנין לחצאין והיאך אפשר שישתעבד ולא יהי' נקנה ומה"ט כתבו התוס' סוף ב"ב והריטב"א בקדושין דף י"ג בטעם הסובר דשיעבודא לאו דאורייתא וצ"ל דמאן דס"ל דש"ד ע"כ משום דדוקא האדם בעצמו א"י לשעבד מה שאינו מקנה אבל התורה שפיר שעבדה כמו שחייב בפדיון הבן והוה שעבוד מן התורה וכ"כ בקצה"ח סי' ל"ט באורך ע"ש. איברא דעדיין צריך ביאור דלא דמי לפדיון דבן דשם אי אפשר להסתלק מהשיעבוד בשום אופן אבל כאן כיון שאפשר לו לכפור בהלואה כולו אם כן איך ישתעבדו הקרקעות של הלקוחות ובפרט אם נימא כמ"ש הש"ך בסי' ק"ו דכל שאפשר לטעון פרעתי אין גובין מהלקוחות ואם כן פשיטא דל"ש שיעבוד עכ"פ לומר שהתורה שעבדה את הנכסים הא יכול לסלק שעבודו מעליו וצ"ל כיון דאם יכפור יהי' חייב שבועה דהו"ל מודה במקצת ואם כן הו"ל שעבוד מה"ת דלא יוכל לכפור כלל דלכפור הכל אי אפשר דהא חזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל ומודה במקצת א"א מחמת השבועה וא"כ שפיר נשתעבדו הנכסים ולפ"ז שוב צריך להבין מאי מקשה התוס' דהו"ל ש"ק דאם נימא דא"צ לשבע שוב לא יהי' שיעבודא דאורייתא כלל וצ"ל דשפיר מקשה התוס' דמ"מ הו"ל הודאת קרקע ואין נשבעין על הודאת קרקע וכיון שהודה במקצת דאי אפשר לכפור כלל משום חזקה דאין אדם מעיז ושוב הו"ל הודאת קרקעות דאין נשבעין וז"ב: