שוב ראיתי בשו"ת דבר שמואל סי' קט"ז בהא דאמרו בשבת דף ק"מ מהו לכסכוסי כתניתא בשבתא וכו' הכא לא מחזי כאולודי חוורא והקשה הא הוה פסיק רישא בדרבנן דאסור והוא השיב דתלוי בפלוגתא דסה"ת בסי' שט"ז לענין צידת דברים שאין במינם ניצוד דמשמע דאסרי אף בדרבנן ולדעתם צ"ל דכאן כל שאינו מוליד חוורא ליכא איסור כלל אף מדרבנן ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו רק משום גזירה לא שייך פסיק רישא בדרבנן וגם מה שדייק הדבר שמואל מצידה אין ראיה וכמ"ש לעיל באורך ובמחכת"ה לא זכר עיקר ושורש הדין הוא בתה"ד דמתיר פסיק רישא בדרבנן ע"ש ודו"ק. ועיין ביומא דף ל"ד ע"ב דאמרו ה"מ בכל התור' כולה אבל צירוף דרבנן הוא ועיין תוס' שם ד"ה ה"מ דצירוף הוה פסיק רישא ומשמע דפסיק רישא בדרבנן שרי וכדעת התה"ד מיהו התוס' גרסי שם ואין שבות במקדש ועיין רמב"ם פ"ב מהלכות יוה"כ הלכה ט' שם ובלח"מ שם שהאריך שם בזה ועכ"פ לפמ"ש לחלק אין קושיא על התה"ד ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ה׳ (ד׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.