שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ה׳ (ג׳)

אמנם בגוף קושית הריטב"א הנ"ל דלשרי משום מתוך צריך להבין דמ"מ הא בעי צורך קצת לשיטת התוס' וצ"ל דצורך מצוה חשוב צורך קצת כמ"ש התוס' בביצה דף י"ב ולפי"ז יש לומר דכיון דבזה אינו עושה המצוה רק שהוא מכשיר המצוה דעל ידי זה יוכל לקיים המצוה אם כן לא עדיף ממכשירי אוכל נפש דאסור היכא דאפשר לעשות מעיו"ט כדקי"ל בסימן תצ"ה ואם כן הוא הדין כאן הא אפשר ללוקטו מעי"ט וזה ברור לדעתי. ובזה יש לומר ע"ד הפלפול דהא דמשני בדאית לי' הושענא אחריתי היינו דכל הטעם דאסור באפשר לעשותו מעיו"ט היינו משום כיון דאינו רק מכשיר האוכל למה יכשירו ביו"ט וכל דהיה יכול לעשותו מעי"ט למה יטרח בחנם בי"ט במלאכה ואם כן יניח כל המכשירין על יו"ט ולא יעשה שום מכשיר קודם יו"ט דיעשהו בי"ט ונתבטל מעונג י"ט וכעין מ"ש הרמב"ם בטעם הוצאה פכ"ד משבת ולפי"ז זה דוקא במלאכה גמורה אבל כאן אם היה לו הושענא אחריתי לא היה כאן תיקון כלל ואם כן מעיו"ט לא היה צריך לעשות דאולי יהיה לו עוד הושענא אחריתי ורק ביו"ט דאין לו הושענא אחריתי הוא דנאסר אם כן בכה"ג מותר וגם בפשיטות יש לומר דזה לא מקרי שאפשר מעיו"ט דזה הוה כנשברה ביו"ט וכדומה דעד יו"ט אפשר דל"מ מלאכה ואימתי נקרא מלאכה ביו"ט שאין לו הושענא אחריתי ובכה"ג מותר משום מתוך ומיושב קושית התוס' וגם השמטת הרמב"ם ודו"ק כי חריף הוא ודק שכלי. ועיין סי' תקי"א בט"ז ס"ק ח' ובמ"א סי' תרנ"ח ס"ק ב' שהביאו דברי היש"ש דמשמע מדבריו דגבי מוליד ריח כיון דאינו רק איסור דרבנן ל"ח לפסיק רישא והמ"א חולק עליו. ולפמ"ש דברי אא"ז הרש"ל נכונים שמשום ריח לא הוה מלאכה בפ"ר רק שדומה למלאכה חדשה כמ"ש רש"י בביצה דף כ"ב ואם כן כל שא"מ לא שייך לאסור וכמ"ש בסברת התה"ד לעיל ודו"ק. איברא דעדיין קשה למהרש"ל אם כן מ"ט אסר רבה על החרס והיש"ש שם נרגש בזה וכתב דמשום הבערה הוא דאסר ובאמת המעיין בש"ס יראה דמשום אוליד ריחא הוא דקאמר ועיין מ"א שהקשה דהבערה מותר משום דהוא אוכל נפש ודבריו תמוהין דהא אינו שום לכל נפש ועיין בא"ר סי' תרנ"ח ובמחצית השקל שם ולפע"ד כוונת הרש"ל דבאמת כל הטעם דלא שייך משום אולידי ריחא אף דפסיק רישא הוא משום דכל שאינו מתכוין לא שייך לגזור ולפ"ז יפה כתב הרש"ל כיון דשם שייך משום הבערה וצ"ל דמחשב לצורך אוכל נפש וכיון שע"כ צורך מקרי אם כן ממילא שייך לגזור שמא יוליד ריח במכוין כיון דהוא ע"כ לצורך ודו"ק: (שוב מצאתי בשטה מקובצת על ביצה שכתב בהא דר"י אמר דע"י חרס מותר וכתב דהטעם משום דסובר דאולידי ריחא באוכלין לא אכפת לן ומשמע דמאן דאוסר ע"ג חרס ס"ל דאף באוכל שייך אולידי ריחא ע"ש איברא דדבריו צ"ע דאם כן מה חילוק בין גחלת לחרס ואף די"ל דבגחלת אסור משום מכבה ומבעיר מ"מ קשה טובא דניהו דעישון הפירי לא אכפת לן ואכתי הא מוליד ריחא בחרס ואמאי מתיר ר"ח וצ"ע עכ"פ משם ראיה דאף באוכל שייך אולידי ריחא למאן דאוסר ע"ג חרס ודו"ק) ועיין בשו"ת גינת וורדים הספרדי חלק או"ח כלל ג' סי' ט"ז שהאריך בענין זה: