שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן מ״ט (ה׳)

והנה זה רבות בשנים אשר כתבתי בגליון המשניות שלי פרק י"ח משבת משנה ג' גבי ומחללין עליה את השבת דהקשה התוס' יו"ט דמה פריך הש"ס לאתויי מאי דלמא אתי לאתויי איסור דאורייתא והוכיח מזה דתחומין אסור מן התורה ואני כתבתי דלפענ"ד לק"מ דבמילד ג"כ איכא איסור תורה עפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ו דהיאך מותר לילד נכרית הא הוה ליה עוקר דבר מגידולו וכתבו דמיירי שכבר ישבה על המשבר דכבר נעקרה או לאחר שכלו חדשיו ולפ"ז י"ל דמילדין בשבת מיירי בלא ידענו שכלו חדשיו או בלא ישבה על המשבר דמשעה שחכמותיה נושאות אותה במטה מחללין וכמבואר בסי' ש"ץ ס"ב ואם כן איכא איסור תורה דעוקר דבר מגידולו וע"ז שפיר פריך ל"ל דקתני ומחללין עליה את השבת וע"ז משני לענין להדליק את הנר והיינו דעד הנה קתני דמחללין על הולד וכאן קתני דמחללין עליה ואף בסומא דמייתבא דעתה ומדוקדק לשון עליה עכ"ל שכתבתי על הגליון וכעת ראיתי ברשב"א בהא דקתני בשבת דף קכ"ח שם אין מילדין את הבהמה ופירש"י משום טרחא והרשב"א כתב משום חילול דאורייתא והביא ראיה הלזו דאל"כ מאי פריך ומחללין עליה את השבת מאי קמ"ל ע"ש ונהניתי שכוונתי לדעת הגדול הרשב"א ז"ל. אבל תמהני דהרי לפי שיטת הרשב"א בעצמו לא שייך חילול שבת בלידה דהא הוא ס"ל דלא שייך עוקר דבר מגידולו רק בגידולי קרקע ורק משום נוטל נשמה וכבר כתבתי דנטילת נשמה לא שייך רק בעובר שאין לו חיות בפ"ע אבל בעובר שמילדין אותו שכבר נגמר חיותו ויש לו חיות בפ"ע ואיך שייך שנוטל נשמתו הא הבהמה יש לה חיות בפ"ע והעובר יש לו חיות בפ"ע ואולי טרם שישבה על המשבר או קודם שכלו לו חדשיו גידולו לא נגמר בשלימות ונוטל נשמתו ודוק. ובזה נרא' לפענ"ד מ"ש התוס' בביצה דף וא"ו ד"ה וכי דמיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום וביה"ש לא חזי ותמהו כולם דהוה מוקצה מחמת יום שעבר ולא אמרינן מוקצה כה"ג. ולפמ"ש יש לומר דכל שלא כלו לו חדשיו שוב הוה עוקר דבר מגידולו ובכהאי גוונא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר דהרי לא חזי ביה"ש לשחוט דנוטל נשמתו והוה מוקצה מחמת איסור שנדחה ובכה"ג אפשר דאמרי' הוקצה וצ"ע בזה. והיה מקום לישב דברי המהרש"א שם ואכ"מ. ומן האמור נראה לפענ"ד בהא דאמרו בערכין דף ז' אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין וקורעין ומוציאין הולד דדוקא ישבה על המשבר דלא שייך עוקר דבר מגידולו וכמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ז הנ"ל ואם כן שפיר משום ספק דשמא חי הולד אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ודלמא חי הוא אבל היכא דלא ישבה על המשבר דאז יש איסור דעוקר דבר מגידולו לשיטת רש"י ותוס' ואם כן היאך נעשה איסור תורה כעת נגד הרוב דהרוב מעיד ודאי שמת הולד ניהו דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ודלמא חי הוא הא גם אם היא חי הרי הוא עוקר דבר מגידולו ויש חשש שמא נפל הוא בדלא כלו לו חדשיו ואם כן היאך נעשה איסור תורה בדבר שאף אם ימצא חי שמא נפל הוא ועיין מג"א סי' ש"ל שהעלה בס"ק י' דאף בלא ישבה על המשבר גם כן קורעין. ולפמ"ש יש לומר דבמקום שלא כלו לו חדשיו ודאי לא קורעין וכמ"ש ועיין מ"ש המג"א בעצמו בס"ק ט"ו דלהרמב"ן בעי שיהיה כלו חדשיו אף ביושבת על המשבר ובדגול מרבבה תמה עליו שם. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דלא כלו חדשיו הרי הוא עוקר דבר מגידולו ועושה איסור תורה ואינו נודע עדן שמא נפל הוא ולא חי ועיין מהרי"ט סי' צ"ג בראשונות שהקשה דברי הש"ס אהדדי דשם אמרינן בישבה על המשבר דקורעין ומוציאין הולד הרי דחוששין לולד והרי אמרו שם דהאשה שיוצאה להרג הורגין אותה ומכין כנגד בית הריונה כדי שימות הולד אלמא דלא חוששין לולד וגם בהא דתנן באהלות דחותכין את ולדה שחייה קודמין לחייו משמע הא אי לאו הכי הוה חיישינן לחיי העובר אף שלא נולד וכבר כתבתי למעלה שהיא קושית התוס' בנדה דף מ"ד וגם תירוצו שם דעובר ירך אמו כ"כ הר"ן בפרק אלו טריפות גבי טריפה אינה חיה ע"ש שמביא כן בשם ס"י ומביא אח"כ דברי ר"ת דעובר לאו ירך אמו רק שנגמר דין שניהם וכ"כ התוס' בסנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה העובר ולדידהו צ"ל דהא דבמשבר חוששין לולד משום דכבר נעקר והוה לי' גופא אחרינא ומכ"ש לפירוש ר"י דלענין חיות בפ"ע יש לה א"כ כל שנעקרה הרי יש לה חיות בפ"ע. ובאמת שצריך להבין לר"י דיש לו חיות בפ"ע אם כן גם קודם שישבה על המשבר הא לענין חיות יש לו חיות בפ"ע וצ"ל דמכל מקום כיון דעובר ירך אמו כל שנגמר דין אמה גם על הולד נגמר הדין ואין מענין את הדין וחיות נפשה עדיף שלא לענות דינה ועיין רש"י בערכין שפירש דמיירי כשלא נגמר הדין והתוס' השיגו עליו ע"ש ומהתימה על הכ"מ פי"ב מסנהדרין ה"ד שהביא דברי רש"י בערכין דמיירי שלא נגמר דינה ולא העיר מדברי תוס' דאף בנגמר דינה אין מענין את דינה וכמ"ש התוס' והר"ן באלפסי שם וכן עיקר ודוק היטב בכל מ"ש כי יש בזה כמה הערות נפלאות ודו"ק. אחר זמן רב ראיתי ברמב"ן ור"ן בחידושים לנדה דף מ"ד שהעירו גם כן בכמה הערות שהעיר המהרי"ט ומהרי"ט לא הזכיר כלום: