שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן מ״ו (ג׳)

ובזה מיושב מה דכתב הפרמ"ג להקשות שם דאף דנימא דהתוספות סוברים דאינו רק טריפה אכתי מה יענה הרמב"ם וכל הפוסקים דס"ל דהוה ליה נבילה א"כ לדידהו יקשה היאך אכלינן בשרא ונימא דהוה סמוך ע"ש ולפמ"ש א"ש דהנה בגוף קושית המהרש"א דנימא סמוך מיעוטא דבמקום נקב קשחיט לחזקת איסור שלא נשחטה תמה הצ"ק עליו דמה ענין החזקה דאיסור לבמקום נקב קשחיט דבשלמא במה שהקשו התוס' ברוב מצוין אצל שחיטה הוה החזקה מעין המיעוט דהמיעוט אינם בקיאים לשחוט אבל כאן ניהו דהוה בחזקת איסור אבל מכל מקום מה ענינו לזה דבמקום נקב קא שחיט. אך ביאור הענין הוא פשוט לפענ"ד דלהס"ד דסבר המהרש"א דנקובת הוושט הוה נבילה ועכ"פ לא מועיל שחיטתה לטהר מידי נבילה א"כ כיון דבהמה בחזקת איסור עומדת כתבו התוס' בביצ' דף כ"ה דהוא בחזקת שאינה זבוחה ואם כן הוה החזק' מעין המיעוט דגם אם במקום נקב קא שחיט לא מועיל השחיטה והוה בחזקת שאינה זבוחה וזה שדייק המהרש"א בחזקת איסור שלא נשחטה והיינו חזקה שאינה זבוח וע"ז כתב המהרש"א דלא הוה רק טריפה והועיל השחיטה ושוב אין החזקה מעין המיעוט ולפ"ז אם נימא כשיטת רש"י דהחזקה הוא אבר מן החי אם כן אין ענין להמיעוט עם החזקה כלל ולכך לא חיישינן לזה. ובלא"ה י"ל דלרבנן בלא"ה ל"ק כלל דכיון דהיכא דלא אפשר ודאי לא חיישינן למיעוטא אם כן אין חשש כלל לשמא במקום נקב קשחיט והתורה ל"ח למיעוט כלל דאל"כ לר"מ דחייש למיעוטא היכא אכלינן בישרא וע"כ דהיכא דלא אפשר ודאי ל"ח למיעוט וכדאמרו בחולין דף י"א ועיין במהרש"א שם לתירוץ הראשון שם ואם כן לא מצרפינן לחזקה כלל וזה ברור לפענ"ד. עכ"פ זכינו שדברי המהרש"א נקיים. ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש בהא דכתב רבינו דנקובת הוושט הוה נבלה עכ"פ שאין שחיטה מטהרתו ותמה הפרמ"ג שם דמנא ליה זאת והכ"מ הראה מקורו בחולין דף ל"ב ושם אינו מוכרח די"ל דזה דוקא בנפסק הגרגרת אבל נקובת הוושט הוה רק טריפ' ע"ש. ולפענ"ד י"ל טעמו דניהו דבאמת הרוב דנקובת הושט אפשר דלא מקרי רק טריפ' ולא נתנבלה בשחיטה דמכל מקום תוכל לחיות קצת אבל עכ"פ מיעוט בודאי מתנבלות דעכ"פ מידי ספק לא נפקא ועכ"פ מיעוט מתנבלות ואם כן שוב אמרינן סמוך מיעוטא לחזקת שאינה זבוחה אם רבינו יסבור כשיטת התוס' ואם כן לכך לא הועיל השחיטה וממילא הוה נביל' מחיים ועכ"פ לא הועיל השחיט' וז"ב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה הנה מקום אתי ליישב דברי רבינו מקושית הש"ך בסי' ל"ג דפסק דהוה נביל' מחיים ותמה הש"ך דבש"ס דף ל"ב אמרו כי קתני נבילה דלא מטמא מחיים אלמא דלא הוה נביל' מחיים ועיין בנקודת הכסף שרצה לחלק בין טומאה לאיסור ע"ש ובתב"ש וכו"פ אבל הדבר תמוה דמנ"ל זאת ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דהוה נביל' מחיים הוא משום סמוך מיעוטא לחזקת שלא נשחטה והנה כבר אמרו בחולין דף ט' דמר סבר בחזקת איסור עומדת בחזקת טומא' לא אמרינן ואף אם נימא דגם בחזקת טומא' עומדת ועיין בפ"א משחיט' הלכה י"ב וי"ג שם ובלח"מ מ"מ עכ"פ ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה דאין החזקה מעין המיעוט דהחזקה באמת אינו רק לענין איסור ורק דכל שלא נשחטה הוה נביל' אבל עכ"פ מה ענינה לנקובת הוושט דמשכחת לה שתטרף בשחיטה ולא תטמא וא"כ אין ענין המיעוט להחזקה ובכה"ג לא אמרינן סמוך וז"ב ויש להאריך בזה ולישב הרבה קושיות להפר"ח ותב"ש ואכ"מ: