שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן מ״ו (י״ד)

ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם פ"י מא"ב הלכה י"א שכתב נברא ושט שלו אדום וכו' ותמה הכ"מ דהו"ל לפסוק עד הארכובה כיון דס"ל דטריפה אינה חיה ולפמ"ש אתי שפיר דאף דאינה חיה מ"מ טמאה כל שיש לומר שהיה אח"כ ואולי הבין רבינו בחכמתו הגדולה דעד טיבורו שוב ע"כ נברא כך מן הבטן ובזה אינו דרך יצירה והוא הי' בקי בטבעיים וברפואה. ומ"ש לתמוה על רבינו דלמה השמיט ושטו נקוב וכתב הכ"מ דכיון דס"ל דטריפה אינה חיה שוב האשה טהורה דרבא ס"ל דטריפה חיה יש לתמוה עליו דהיה לו לומר דרבינו ס"ל דושטו נקוב הוה נבילה מחיים אבל באמת כל זה לא יועיל לפמ"ש ועיין בשו"ת אא"ז הח"צ סי' ע"ז שהאריך הרבה בענין זה ונתחבט ונתלבט ליישב דברי רבינו גם הקשה קושית התו' על רבא דסתרי אהדדי ע"ש ואלו הי' רואה דברי הרמב"ן והר"ן הנ"ל הי' רואה דאין מקום לכל הני מילי ע"ש ומה שלא הביא הרמב"ם הך דושטו נקוב הוא דבאמת כל שהוא בתורת יציר' פשיטא דאמו טמאה לידה כמ"ש הרמב"ן דזה לא בא רבא להשמיענו וזה לכ"ע אמו טמאה לידה ודא הוא ברירא דהך מלתא דרבינו והן נסתר מחמתו רוב בנינו של זקיני הגאון הח"ץ ז"ל שם ודוק היטב ובמ"ש יש לישב הא דאמרו בסנהדרין דף קי"ב דבעי ר"ח בהמת עיר הנדחת מהו דתיהני בה שחיט' לטהרה מידי נביל' לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחט משחט לא שנא קטלה מקטל או דלמא כיון דשחטה מהניא לה שחיטה והדבר תמוה דהרי כבר אמרו בהמה חציה של עיר הנדחת אסורה משום דכאילו דלא פליגא דמי ופירש"י דכי שחיט להסימן דעיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית ולא מהניא בה שחיטה ואם כן היאך מועיל לטהר מידי נבלה וכבר נתקשה בזה בחידושי הר"ן לסנהדרין. והנה בן גיסי הרב החריף מוהרי"א ני' אמר דיש לפרש הך דחציה של עיר הנדחת דלכך אסורה משום דאותה חציה של עיר הנדחת לא מועיל השחיטה רק לענין לטהרה מידי נבילה וחציה השניה הוא להכשירה לאכילה ובכהאי גונא אינן מצטרפין כדבעי אילפא בהוציא ידו בין סימן לסימן דל"מ לצרף ע"ש. והשבתי ראה דבריך טובים ונכוחים אבל לא הועלת לשיטת רש"י דכתב בהדיא דאותו סימן של עיר הנדחת אינו שוחט אלא ממית. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דהסברא הוא דכמו שחלקו האחרונים לענין ניקב הוושט מחיים דאף דהוה נבילה מחיים מכל מקום דוקא לאסור באכילה לא לענין שתטמא מחיים דמ"מ חי הוא כמו כן גם אנחנו נימא דעיר הנדחת דכתיב לפי חרב והוה השחיטה כממית ול"מ השחיטה אבל מכל מקום נבילה אי אפשר למקריא דהרי לא נתנבלה עכ"פ ונשחטה ואינה מטמאה רק דל"מ השחיטה ומעתה זהו כשכולה של עיר הנדחת אבל כשחציה של עיר הנדחת אם כן כל שאותו סימן של הנדחת הוה כממית הרי ניקב בעת השחיטה בין סימן לסימן דנעשה נבלה גמורה דבשלמא כשכולם עיר הנדחת הוה כנקבה לאחר שחיטה דאין הבדל בין סימן לסימן וכל שאתה אומר דלא נבילה היא הוה לענין זה טהורה מידי נבילה אבל כשחציה של עיר הנדחת וכל של"מ לזה שחיטה הוה כניקבה בין סימן לסימן וזה ברור כשמש וז"ש רש"י דכי שחיט לסימן של עיר הנדחת הוה כממית ולא מהניא ביה שחיטה והוא הדבר אשר דברתי ובאמת לפמ"ש בתורת חיים בטעם דלא נעשה נבלה ע"פ סוד היה מקום ליישב אבל לדבריו יקשה אמאי בחציה של עיר הנדחת הוה נבילה וגם בסודו לא בא נפשי ואין לי עסק בנסתרות ומ"ש נכון ת"ל. אחר זמן רב מצאתי בחולין דף י"ז ע"ב דפריך כיון דכי נקיב טריפה בעיא בדיקה ופירש"י דאי נקבי לוושט מטרפי פשיטא דבעינן בדיקה דהא אי פגם נקיב הרי מבואר דפגם ונקב בוושט אינו רק טריפה אף ששוחט במקום נקב ובאמת שיש לתמוה שם דמ"פ ודלמא הא דאמר ר"ח דצריך בדיקה היינו בעוף דהכשירו בסימן אחד דהיינו בקנה לבד ג"כ כשר אם כן לא בעי בדיקה מצד הסברא וקמ"ל מקרא אך באמת זה אינו דא"כ גם מקרא לא שייך למילף דהא בקרא היה צאן ובקר ולכך צריך בדיקה משא"כ בעוף וז"פ. אמנם בגוף דברי הש"ס אני תמה דלמה ליה להש"ס לומר כיון דכי נקיב טריפה בעיא בדיקה והא ת"ל דצריך בדיקה כמ"ש התב"ש סי' ח"י דהשוחט בסכין שיש בו פגם הוה נבילה דאורייתא שהפגם אינו שוחט רק נוקב וקורע ע"ש בס"א שכ"כ בשם הלבוש ואני מצאתי הדבר מבואר ברש"י בחולין דף יו"ד ד"ה שמא בעור השחיטה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו שהפגם קורע וזבחת כתיב ואם כן שוב הוה נבלה כל שלא נשחטה רק נקרעה וצ"ל דבאמת זה גופא קאמר הש"ס כיון דכי נקב טריפה וטריפה לאו דוקא ואף נבלה לא הוה אבל רש"י כפי הנראה לא פירש כן ולכך קאמר דאי נקיב הוושט וצ"ע. ומצאתי בשאלתות פ' בהעלותך סי' קכ"ה דצריך למבדק לסכינא דלמא אית ביה פגימה ושחיט לה איטרפא מ"ט כיון דהאי מורשא בפגימותא מבזע בזע לה הו"ל דרסה וצ"ע דדרסה מאן דכר שמיה עיקר הפסול הוא בשביל. דקורע והיינו דבעינן וזבחת ולא נקיב וקריעה ועיין בחולין דף מ"ז עכ"פ דברי רש"י צ"ע ובאמת לפמ"ש השאלתות דהאיסור הוא משום דרסה לכאורה קשה דאם כן מה פריך פשיטא והא אינו רק ספק שמא יש פגם והו"ל ספק דרסה והרי דרסה הוה הלכה למשה מסיני ובהל"מ ספיקו להקל כמ"ש הב"י סי' רצ"ד בשם הרמב"ם ולאו דוקא בערלה ועיין במנחת יעקב כללי הספיקות ובפר"ח ותב"ש והקדמת הפרמ"ג להלכות טריפות שמאריך בזה. אמנם נראה כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה אם כן ניהו דהוה ספק הא כל ספק בשחיטה הו"ל ספק באתחזיק איסורא ואסור ושפיר פריך איברא דאכתי קשה דהא מרא דהך מימרא הוא רב חסדא ולדידיה משמע דלא ס"ל הך דר"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדאמרו בדף יו"ד בשלמא ר"ה כשמעתין ור"ח חולק שם ואם כן לדידיה שוב לא הוה איתחזיק וס' הל"מ לקולא ובזה כתבתי זה רבות בשנים על הגליון ש"ע יו"ד סי' ב' ס"ק יו"ד ליישב קושית הש"ך על הב"ח דמה דכתב הב"ח דחיישינן שמא ימצא פגום ויהיה ברכה לבטלה הוא לדידן דהו"ל איתחזיק איסור דאבר מן החי וכ"ז שלא נשחטה מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ שפיר חיישינן שמא ימצא פגום ויהיה ברכה לבטלה ועיין בסי' י"ט דבכל דבר שאתיליד ריעותא אין לברך קודם ולפ"ז מכ"ש כשמחזיקין מאיסור לאיסור דיש לחוש שמא ימצא פגום דאף דבהמה אתרעי סכין לא אתרעי מכל מקום לענין הבהמה יש חשש ואתיליד ריעותא עכ"פ אבל הש"ס פריך לר"ח דלא ס"ל כן אם כן לדידיה לא שייך טעמא של הב"ח דמה"ת לחוש שמא ימצא פגום אמנם אחר העיון אי אפשר לומר כן דבאמת אטו ר"ח לא יסבור דבהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת או שאינו זבוח דעל זה לא מכחיש רק דשם ס"ל דתלינן במפרקת דעצם ודאי פוגם ואם כן אף לר"ח שפיר הו"ל ס' בחזקת איסור ואסור ושפיר פריך הש"ס ודו"ק: