שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן מ״ד (י״ד)

איברא דאכתי קשה דאם נימא דסיכה אינה רק דרבנן ושוב מותר לספות בידים אך זה אינו דשם ע"כ דס"ל דהיא מן התורה דהרי מקשה משמן המשחה דחייב ועיין מ"ש לעיל בזה. איברא דלפי שיטת רבינו בפירוש המשניות שמותר באבר אחד דאין קפידא בסיכה א"כ למה יתחייב כהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על מעיו והא אינו רק דבר מועט ומיהו זה אינו כיון דיליף מדכתיב לא ייסך והרי סיכה בכ"ש כדאמר ר"מ שם ואף לר"י דס"ל בכזית היינו דוקא על זר משום דכתיב לא יתן אבל משום סיכה חייב בכ"ש ושאני תרומה דאיסור הוא משום חילול וכל דסיכה היא כ"ש היא מותר וז"ב מאוד. ומה שנסתפק הנ"ל אם לאחר שנתחלל אי דוקא להתעגל בו דלא הוה רק הנאה היא דמותר אבל לאכול אותו שמן אסור ובזה רצה ליישב דברי התוס' ביומא דכתבו דסיכה כשתיה היא רק דרבנן והקשו דהא כאן מבואר דהיא מן התור' וע"ז אמר דאם נימא סיכה כשתיה איכא איסור תורה וניהו דכבר נתחלל אבל מכל מקום אסור מצד אכילה זה לא נהירא לפענ"ד דכל שכבר נתחלל מותר ויצא מתורת תרומה כמ"ש במנחות לענין זר שאכל והקיא דהשני אין צריך לשלם חומש דכבר נתחלל וז"פ. והנה מה שהקש' בהא דאמרו בנדה דף ל"ב לא נצרכה אלא לסיכה של שמן והרי סיכה כשתיה אינו אלא דרבנן ואינו מוזהר אף לספות בידים. הראיתי לו דכבר קדמו המלמ"ל פי"ז ממ"א הכ"ז בסופו ובגליון המלמ"ל כתבתי דכבר קדמו בחידושי ר"ן לנדה שם ועיין בב"י או"ח סי' תרי"א דגם הרוחץ וסך נהנה וזה כדברי הר"ן שם בחידושיו: