שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ל״ה (ט׳)

והנה הב"י בחו"מ סי' כ"ו כתב הטעם דמקלל אחר לאחר מיתה פטור משום דהתורה גלתה באביו ואמו דחייב לאחר מיתה מכלל דאחר פטור והוא תמוה דהדבר מפורש בדף פ"ה דיוצא ליהרג והכהו אחר וקללו פטור ובנו חייב מידי דהוה לאחר מיתה. אם כן מבואר דמכ"ש במקלל מת גמור דפטור וכבר תמהו בזה בהגהות הט"ז שם ועיין בתומים שנדחק בזה. ולפמ"ש הספר חסידים יש לישב קצת דיש לומר דמקלל לאחר מיתה אף אחר חייב דיש הפסד לנשמה וכמו באביו דגרע ממכה ומכ"ש לענין חיוב מלקות גרידא דודאי חמור. אך זה במקלל לאחר מיתה דודאי לא נתכוין רק לנשמתו אבל במקלל היוצא ליהרג דיש לומר דנתכוין לקלל גופו ולא עשה רושם בנשמתו פשיטא דפטור דגופו גברא קטילא הוא ומה הזיקו בגופו ולכך איצטריך למילף מדגלי קרא באביו לאחר מיתה דחייב ש"מ דהמקלל לאחר מיתה אינו בכלל קללה וה"ה באחר. מיהו עדיין יש להקשות דלמא דוקא באביו ואמו לחייב מיתה ה"א דאינו חייב אבל חיוב מלקות מה נ"מ בין מחיים לאחר מיתה ואולי אביו ואמו ואחר שוין בענין הקללה רק זה חיובו מיתה וזה מלקות אבל בענין חיוב שוים. ובזה מיושב קושית הט"ז בהשמטות שהקשה דמקלל אביו ואמו איצטריך דאל"כ הו"א דנקיש מקלל למכה. ולפמ"ש אתי שפיר דזהו באמת סברת הב"י כיון דאי לאו דגלתה קרא הו"א דמקלל פטור ונקיש למכה אף דמקלל עושה בזיון לנשמה ורושם בנשמתו מ"מ כל דלאחר מיתה לא איכפת לן מכ"ש באחר דקיל הקללה דאינו רק בלאו דפטור וז"ב ופשוט: