שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ל׳ (ד׳)

והנה לכאורה קשה לי בהא דאמר רבא בב"מ דף ק' ע"ב עבדא דקטעא לידיה ופריך הש"ס והא אפכא שמעינן ליה לר"מ דס"ל דעבד דומיא דקרקע ומה קושיא כל הטעם דעבד הוקש לקרקע כתב ה"ה משום דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולפי זה כל שיוצא לחירות שוב אין דין עבד עליו ולפ"ז הא קי"ל דבראשי איברים יוצא לחירות רק שצריך גט שחרור כמ"ש ברמב"ם פ"ה מעבדים ה"ד ובטוש"ע סי' רס"ז ולפי זה אינו יכול להנחילו לבניו אחריו ואם כן שוב אין לו דין קרקע כיון דהוא בן חורין ושוב שייך שבועה עליו וכיון דמוקי בדקטע ליה לידיה שוב לא הוה כקרקעות וא"ל דאכתי מה שכפר לו הו"ל קרקע ואין נשבעין אכתי קשה למה לא מוקי דשניהם קטעו לידיה ואם כן לא שייך הילך דקטע ליה לידיה וגם שבועה שייך בזה ואף דהש"ך כתב שם סי' צ"ה ס"ק ח"י דמיירי דהעבד שמודה הוא בעין ודומיא דהכי בשדה מיירי דהשדה שכפר לא חפרו אותו שמודה אינו בעין ע"ש באמת שאינו מוכרח ואכתי קשה דנוקמא בכה"ג ששניהם קטועים ולא מקרי הילך. ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראיה למ"ש הרמב"ם בפ"ה מעבדים ה"ה שעבד שהוא בגיותו ולא מל וטבל לא יוצא בראשי איברים ואם כן מיירי בכה"ג וא"י לחירות. אך אכתי קשה למה לא נוקי במל וטבל ויוצא לחירות והיא קושיא נפלאה. והנראה לי בזה דהנה כיון שמחולקים אם קנה את הגדול או הקטן ונמצא שעכ"פ אותו העבד שקנה חבירו לא יצא לחירות במה שקטעו המוכר וע"כ לא יצא לחירות רק אם קטעו האדון שלו אבל כל שכבר נמכר לאחר אין לו רשות עליו ואינו יוצא לחירות במה שהכהו איש אחר ואם כן עכ"פ אותו העבד שקנהו השני זה לא יצא לחירות ושוב ל"ש שבועה דהו"ל קרקעות וא"ל כיון דהוי ספק ממי נשתחררו שוב העבדים מוחזקים בעצמם ושניהם יוצאים לחירות דזה אינו דבכה"ג דיש ספק בגוף התפיסה לא מקרי מוחזק בעצמו כמ"ש הפוסקים ועיין קצה"ח סי' פ"ח שהאריך בזה. איברא דעדיין קשה בזה דלפי מה דמוקי בש"ס המשנה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא קמא ולפי זה שוב יקשה הא הו"ל העבדים מוחזקין בעצמם וא"ל דהוי ספק בגוף התפיסה ושוב אוקמא אחזקת מרא קמא דזה אינו דהא כיון דלא שייך חזקת מרא קמא כ"ע מודו דהעבד מקרי תפוס בעצמו וע"כ לא כתבו דכל דהספק היא בגוף התפיסה הו"ל העבד בעבדותו רק כל שיש לו חזקת מרא קמא אבל לסומכוס דלא אזיל בתר חזקת מרא קמא שוב העבד מקרי מוחזק. אך זה אינו דכיון דכל דאיכא שבועה דאורייתא מודה סומכוס אם כן ממנ"פ כיון דכל דצריך שבועה אזיל בתר חזקת מרא קמא שוב ממילא לא מקרי העבדים מוחזקין. וא"ל כיון דאינן נקראין מוחזקין שוב אין צריך שבועה דאין נשבעין על העבדים דזה אינו דהא מוקי דר"מ ס"ל דנשבעין על העבדים. ובזה עמדתי על כוונת רש"י שכתב בהא דקאמר מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא וכתב רש"י דמוקי לה בדקטעא ליה לידיה והדבר תמוה דנקט אוקימתא דלא מסקינן כן וכבר תמה בזה המהר"ם לובלין ז"ל והגאון מוהרא"וו בהגהותיו. ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י כיון למ"ש דיהיה ניחא האוקומתא הלז גם לסומכוס וכמ"ש ודו"ק היטב כי חריף הוא. ויש להמתיק ביותר דלסומכוס באמת ל"ק קושית הש"ס לקמן על ר"מ דאף דס"ל דכקרקע דמי מ"מ נשבעין בדקטע לידיה וכמ"ש ולדידיה לא נדחה האוקומת' זו וקושית הש"ס אזיל אליבא דרבנן דסומכוס דלפי המסקנא המשנה אתי אף לרבנן דסומכוס ועיין בהגהות הגאון מוהרא"וו זלה"ה: ובחידושי אמרתי ליישב דברי רש"י דהנה בטעם דמודה סומכוס היכא דאיכא ש"ד נראה לפענ"ד דבר חדש ע"פ מה דאמרו בב"מ דף ה' וישבע שכולה שלו מי יהבינן ליה כולה ופירש"י דנראה כלעז על הב"ד שזה נשבע שכולה שלו ונימא דיחלוקו ע"ש ולפ"ז גם כאן היאך נימא דיחלוקו כיון שזה ע"כ נשבע שכולה שלו דכאן ל"ש שישבע על חציו דאי דמר לאו דמר דבשלמא שם י"ל דתפסו תרווייהו משא"כ כאן דלא שייך זאת וכיון שהוא מוכרח לשבע שבועה דאורייתא ונשבע שכולה שלו היאך אפשר לומר יחלוקו וז"ב כשמש. [ועיין סמ"ע סי' צ"ג ס"ק כ"ד אבל אינו דומה לכאן ודו"ק] ולפי זה שוב לא אפשר לרש"י לפרש כאוקמתא דזוקקין דשם כיון דמתורת גלגול שפיר שייך לומר יחלוקו אף לסומכוס דהא עכ"פ ל"ש לעז על הב"ד דהא הם לא השביעו ע"ז רק בתורת גלגול ולכך פירש כאוקומתא השניה ודו"ק היטב כי דבר חדש הוא. ובמ"ש יש ליישב דברי בעל המאור ריש ב"מ בהא דפריך ולחזי זוזי ממאן נקיט דפי' הבעה"מ דלזה שעד מסייע יטול בלי שבועה דכל השבועה שתקנו כדי שלא יהיה תוקף בטליתו של חבירו לא תקנו בדאיכא שבועה דאורייתא וכאן אותו שעד נגדו הוא צריך שבועה דאורייתא ונוטל מחצה והביא ראיה מהא דאמרו מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא ותמה הרמב"ן במלחמו' דמה ענינו לשם שם מי שנשבע שבועה דאורייתא נוטל כולו וכאן אדרבא חבירו נוטל בלי שבועה וזה מפסיד מחצה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כוונת הבעה"מ דכמו דבשבוע' דאורייתא לא שייך לומר יחלוקו דהרי הוא לעז על הב"ד שזה נשבע שכולה שלו ושם לא שייך הענין דתרווייהו הוא וכמ"ש ולכך נוטל כולו ואם כן כאן דעכ"פ יש לתלות דשל תרווייהו היא דשניהם מכרו ביחד עכ"פ לא שייך שבועת חכמים בזה דהיאך ישבע זה שהלה מסייעו ואמר שלזה מכרו לבדו א"כ הוא צריך לשבע שלו לבדו מכרו והיאך ישבע דאין לו בה רק חציו הרי הוא מכחיש להעד והרי יכחיש את העד ולכך כל שיש עד המסייעו לא שייך שבועת חכמים אבל זה השני שפיר נשבע דעכ"פ יש לו מחצה ומכחיש לעד והאמינו התורה בשבועה וז"ב ונכון ודו"ק היטב. ועכ"פ מפורש בבעה"מ וברמב"ן דמה דסומכוס מודה בדאיכא שבועה דאורייתא היא בדקטעא לידיה וכפירוש רש"י ודו"ק: