שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן כ״ו (ד׳)

ובגוף קושית התוס' נרא' לי עפמ"ש במעשה רוקח הספרדי דאף דאמרינן מצות לאו להנות נתנו אף דיש הנאת הגוף בהדי מצותו היינו כשהנא' שלו אינו רק בהדי מצותו ובטל לגביה אבל כשהנא' נמשכת אח"כ זה ודאי אסור וכמו בהנודר מן המעיין דהנא' נמשך גם אחר הרחיצ' ע"ש והארכתי בזה בתשובה אחרת ולפי"ז כיון דקי"ל דכל שעירב לדבר מצוה יכול לילך אח"כ גם לדבר הרשות ואם כן נמשך אחר המצוה הנאה וזה אסור אף דמצות לאו להנות ניתנו ודו"ק היטב. עוד נרא' לי ליישב דברי הרשב"א הנ"ל מקושיות האהעו"ז דהנה צריך להבין במה נחלקו ר"מ ור"י בעירובין דף מ"ט דר"מ ס"ל דעיקר עירוב בפת ור"י ס"ל דעיקר עירוב ברגל ובשלמא סברת ר"י שפיר דבזה שהולך ומחשיך על התחום ניכר שקונה שביתה אבל בפת במה ניכר הקנין וצ"ל כיון דעיקר סמיכת האדם על פתא אם כן בזה ניכר שקונה שביתה ועיין בריטב"א שם ועדיין צריך להבין דהא בבית בודאי יש לו פת ואם כן מה חזית דיסמך על פת המונח שם טפי מע"ז שבביתו וצ"ל כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה אם כן מסתמא ניחא ליה לקיים המצוה ולכך סמך נפשו על זה יותר. וזה נרא' לי טעמו של הרשב"א דס"ל דבפת ל"מ לדבר רשות משום דלדבר הרשות לא שייך לומר דסמך על אותו פת יותר ממה שיש בביתו וז"ב. ולפי זה נחו שקטו כל הקושיות דגם לר"מ דפת עיקר מ"מ כל לדבר רשות לא סמך דעתו ודו"ק: