שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן כ״ב (ה׳)

שבתי וראיתי בדברי הרמב"ן שהובא בשיטה מקובצת בב"מ שם גבי הא דאמר והא לא חסרה והקשה רש"י דלמא לאו משום שליחות יד הוא דחייב רק משום שואל שלא מדעת וכתב הרמב"ן וז"ל דמשום שואל אי אפשר לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאה בשעת שאילתה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה הנאה לבעלים כלל אלא כל הנאה של שואל וזו אינה כן שאף בשעה שמקלו ותרמילו עליה והרי היא רועה באפר והולכת עם העדר במקום שדעת בעלים שתהא שם ולפיכך אין לחייבו מתורת שואל אלא מתורת שליחות יד ע"ש והנה כפי הנרא' דברי הנימוק"י מתורת הרמב"ן יצאו דברים האלו ועיקר כוונת הנימוק"י דלא שייך שאלה כל שהיא כמו שהיתה מקודם וא"י מרשות בעלים כמו שהיתה ומ"ש שאין כל הנא' של שואל היא רק לסימן שלכך לא יצאה מרשות בעלים לגמרי שאל"כ היה צריך להיות הנאה של שואל לגמרי כמשפט כל דבר אשר יצא מרשות המשאיל אבל באמת אף אם היה יוצא הנא' למשאיל מזה שיצא מרשותו לגמרי והוה שאילה לגמרי היה גם כן נקרא שואל. איברא דלפ"ז צ"ע מה שכתב הר"ן בסי' י"ט בתשובותיו והובא בש"ך סי' ע"ב דבשואל ספר ל"ש שואל חייב באונסין דאין כל הנאה של השואל דגם להמשאיל יש הנא' ולפמ"ש קשה מה אכפת לן במה שגם למשאיל יש הנאה במה ששאל סוף סוף יצא מרשות הבעלים לגמרי ויש להשואל כל הנאה מה איכפת לן שגם להמשאיל מסובב הנאה ע"י השאילה ובש"ס ר"פ השואל דאמרי תדע ששואל כל הנאה שלו ופריך והאיכא מזונות והאיכא נטירותא היינו שגם השואל אין כל הנאה שלו דצריך לנטור ולתת מזונות ומשני רוב הנאה שלו אבל מנ"ל דבהנאתו של המשאיל מגרע גרע הנאתו וצ"ע: