אמנם גוף דברי הנימוק"י בקושיתו שכתב דשואל שלא מדעת לא מחייב אלא אם כן שכל הנאה שלו לא ידעתי מנין לו להנימוק"י ומ"ש כדאיתא לקמן אני בעניי לא מצאתי רמז לזה ואם כוונתו למ"ש בנימוק"י לענין מה דנחלקו רב ולוי אי שליחות יד צריכה חסרון דבעינן דוקא שיחסר להנאת עצמו ע"ש היינו שאינו חייב בהזיק לאחרים בלתי הנאת עצמו אבל שיהיה צריך שיהיה כל הנאה שלו לא ידעתי וגם לא הבינותי למה יצטרך זאת דבשלמא בשואל דבעינן שכל הנאה שלו היא נכון דאל"כ למה יתחייב באונסין וע"כ דהתור' ירדה לסוף דעתו דכיון שנהנה בכולו ואין להמשאיל שום הנאה רצה להתחייב עבור זה באונסין ולכך כל שבעה"ב גם כן נהנה פטור כמ"ש הר"ן בתשובה סי' י"ט לענין שואל ספר אבל בשואל שלא מדעת דהוה גזלן ואטו בגזלן אסור שיהי' הנאה לבעה"ב ולא מקרי גזלן כל שאין הנאה של גזלן לגמרי אתמהה גזלן חייבתו התור' באונסין לפי שגזל וקנאו לענין שיתחייב באונסין ואם כן מה לנו שנהנ' בכלו או לא וגם לפענ"ד מב"ב דף פ"ח משמע להיפך דהרי שם בנטל החנוני למוד מיד התינוק פשיטא דנהנ' הבעה"ב דהרי ביד התינוק אבדה מדעת ופשיטא דנהנ' הבעה"ב כשנתחייב החנוני עכ"פ בגניבה ואבידה ולמה יתחייב באונסין וע"כ כיון דהוה גזלן חייב והוא הדין כאן ודברי הנימוק"י צע"ג כעת לא ידעתי לפתרו ועיין בחו"מ סי' שנ"ט כתב סתם דשואל שלא מדעת הוה גזלן ולא ביאר כלל דבעי שיהי' כל הנאה שלו ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן כ״ב (ד׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
