שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ב׳ (ז׳)

והנה אחר זמן רב בשנת תר"ט בלמדי הסוגיא בסוכה דף ל"ה תמהתי בהא דפריך בשלמא למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו. וקשה מדוע לא קאמר דראוי ויש בה דין ממון להנות הנאה שאינו של כילוי דמותר בתרומה טמאה ורק הנאה של כילוי אסורה ואדרבה הא דמסיקה תחת תבשילו אינו כל כך דין ממון לפמ"ש התוס' בשבת דף כ"ה הא דמותר היא לפי שלא הקפידה תורה שיהנה בעת השריפה אם כן לא הותר הנאה מצד עצמותו. ואף אם נדחוק דמ"מ סוף סוף הרי שייך בו דין הנאה אכתי תמוה דלמה לא אמר דמותר להנות שלא בהנאת כילוי ושוה ממון וצ"ע וגם אם נימא דהנאת של כילוי בתרומה אינו רק דרבנן אם כן קשה הא מן התורה מותר להנות בו עכ"פ אם כן שוב מהראוי שיהי' מותר בתרומה טמאה עכ"פ מן התורה ומאוד נתקשיתי בזה. אמנם באמת ביאור הדבר נראה לפע"ד דהרי התוספות הקשו ד"ה לפי דהא תרומ' טמאה היא בשריפ' וכתותי מכתת שיעורי'. אך נראה דבאמת לפי מה שנראה מרש"י בשבת דף כ"ה תרומ' טמאה דהיא בשריפה היא רק מדרבנן דלא ליתי בהו לידי תקלה ובתוספות שם דחו דבריו וכתבו דדמי לקודש א"כ פשיטא דלא שייך כתותי מכתת שיעוריה דאינו רק מדרבנן אלא אף אם נימא דהיא מן התור' כמ"ש התוספות שם בתירוצם השני אפ"ה יש לומר דכיון דאין שורפין תרומ' טמאה ביו"ט אם כן שוב ביו"ט אינו מכתת שיעוריה דהא אינו עומד אז לשריפה ואם כן שפיר הפסול בשביל שאין בו היתר אכילה ולפ"ז שפיר אמרו דמותר להסיק תחת תבשילו דשאר הנאות אסור דהא מצוה בשריפה ואין בו דין ממון וניהו דביו"ט אסור לשרפו הא מכל מקום דין ממון אין בו דהא באמת צריך לשרפו ואינו שום ממון רק במה שיכול להנות בשעת ביעורו כנלפע"ד דבר חדש ועדיין צ"ע. ובגוף קושית התוס' דתרומה הוה כתותי מכתת שיעוריה נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה באמת התוס' בסוטה דף כ"ה כתבו דכתותי מכתת שיעוריה לא שייך אלא בדבר שאסור בהנאה ע"ש ולפ"ז כאן בתרומ' לא הוה כתותי מכתת שיעוריה דהא כל הנאה שאינה של כילוי שרי. אמנם לכאורה יש לומר דע"כ לא כתבו התוס' דבעי שיהי' איסורי הנאה רק בדבר שאינו עומד לשריפה רק שהיא איסורי הנאה והוא מהנקברין (ואף דמדברי התוס' בסוכה ד"ה לפי הנ"ל משמע דבכל דבר שאינו בשריפה אינו שייך כתותי מכתת שיעורי' אפשר דשם השיגו ע"ז וכדעת הר"ן דאף בעומד לקבורה שייך כתותי מכתת שיעוריה ועיין באהע"ז סי' קכ"ד ובב"ש שם ובשערי אפרים סי' ל"ח באורך) אבל בעומד לשריפה ודאי אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה ולפ"ז הרי לא עדיף מהך דס"ל לר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי והרי אמרו במנחות דף ק"ב דאף דנותר ופרה לשריפה קאי מ"מ מטמא לר"ש אף דס"ל עומד לשרוף כשרוף דמי מכל מקום חיבת הקודש משוי ליה אוכלא ובתוס' סוטה שם רמזו לזה ע"ש שכתבו דפרה חיבת הקודש משוי ליה אוכלא ולפ"ז הרי הך דתרומה טמאה בשריפה מה"ת כתבו התוס' בשבת דף כ"ה והבאתי למעלה משום דדמי לקדש וא"כ שוב חיבת הקודש משוי לה למנא ולא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה וז"ב כשמש לפע"ד ראה זה חדש הוא ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל שהקשיתי למעלה דשפיר אמר דהוה דין ממון דראוי להסיקו תחת תבשילו והיינו דלא מקרי כתותי מכתת שיעוריה משום דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא ומ"מ יש לו דין ממון דיכול להנות בשעת הסקה וגם בקדש יכול להנות בשעת שריפה ועיין בשבת דף כ"ד שם ובתוס' אבל אם נימא דמקרי ממון דיכול להנות הנאה שאינה של כילוי בזה יקשה דמ"מ פסול דכתותי מכתת שיעוריה דעומד לשריפה ואף דחיבת הקודש משוי ליה אוכלא הא עיקר היא משום דהו"ל קדש ואם כן לא מקרי דין ממון דהרי קדש אינו שו"פ ועיקר הנאתו ושויו היא רק במה דשוה פרוטה דיכול להנות בשעת שריפה וז"ב לפע"ד. ואף דבאמת מותר להנות הנאה שאינה של כילוי בתרומה ול"ד לקדש דאסור מ"מ כיון דל"ד לקדש שוב כתותי מכתת שיעוריה דהא כל עיקר דלא מכתת שיעוריה היא בשביל דחיבת הקדש משוי ליה אוכלא ואם דמי לקדש שוב אסור וע"כ דלא דמי לקדש ושוב מכתת שיעוריה ולכך אמר דדמי לקדש ומכל מקום מותר להסיק תחת תבשילו וז"ב ודו"ק: