שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ב׳ (ה׳)

שוב ראיתי שכוונתי בזה להצל"ח שהקשה כעין זה וכתב כעין מ"ש: והנה בהא דכתבו התוס' בע"א ד"ה תתן דלמ"ד דאסור בהנאה א"צ ללמוד מלו ולא לאורו ת"ל דכתיב ונתן לכהן את הקדש וזהו לאו נתינה היא וכתב הגאון מוהר"ע איגר ז"ל ת"ל דא"י להפריש כלל וא"י להקרות שם תרומה דהא אינו שלו דחמץ אינו ברשותו של אדם וא"כ לא צריך קרא כלל. ולפענ"ד לא קשה מידי דבאמת צריך להבין דלמה צריך כלל נתינה הא חטה אחת פוטרת את הכרי מה"ת וצ"ל כמ"ש המלמ"ל פ"ז ממתנות עניים דניהו דמצד ההפרשה א"צ רק חטה אחת אבל לכהן לא מקיים מצות נתינה רק בשיעור נתינה וע"ש מ"ש בשם תוס' רי"ד ובהלכות חלה הבאתי בזה דברי הגאון נודע ביהודה מהד"ת חלק יו"ד סי' ר"א ודברי הרמב"ן בשרשיו לספר המצות שורש י"ב ולפ"ז זהו לפי דכתב לשון נתינה ונתן לכהן את הקדש אבל אם לא כתיב נתינה שוב לענין הפרשה כיון דחטה אחת פוטר שוב ל"ש דא"ש דעכ"פ נותן אף דהוא איסור הנאה ועיין תוס' ב"מ דף מ"ז ובגיטין דף כ'. ובלא"ה נראה דחטה אחת הוה דבר שברשותו דלא עבר בבל יראה בפחות משיעור והו"ל דבר שלו אף דאסור בהנאה. ושיטת הראב"ד דאיסורי הנאה מקרי יש לו ושאני חמץ דעובר בב"י והתורה צותה לשורפו ולהשביתו ואפקה מרשותו ואם כן בחטה אחת דאינו עובר על בל יראה שוב הוה שלו. וגם לר"י דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין בבל יראה ובל ימצא וא"כ כל שקורא שם תרומה שוב ממילא נעשה שלו ומקרי תרומה דתרומתו וזכייתו באין כאחת ודו"ק היטב: