והנה לכאורה תמוה לשיטת הט"ז דצריך תביעה קשה בהא דאמרו בקידושין דף וא"ו האי הנאת מלוה ה"ד אילימא דאזקפה דאמר לה ארבעה בחמשה האי ריבית מעלייתא היא ושיטת הרי"ו דהו"ל ריבית מעליא ואסור לקדש בזה וקשה הא כל שלא תבעה אינו חייב להחזיר ושפיר קדשה בזהו ע"כ דגם בלי תביעה חייב. אמנם נראה דהדבר נכון דמלבד דרש"י פירש שם דאמאי קרי ליה הערמת ריבית והיינו דהוא ס"ל דהמקדש בריבית מקודשת כמ"ש הב"ש באהע"ז סי' כ"ח ק"ל על הלשון אף גם דגם לשיטת רי"ו ל"ק דע"כ לא כתב רש"י דבעי תביעה רק היכא דכבר נתן לו אבל כאן דהריבית לא נתן עדן א"צ תביעה כלל ואינו יכול לקדשה וז"ב: ובלא"ה י"ל כיון דיכולה לתובעו עכ"פ אינו נותן לה דבר דהא יכולה לתובעו ולא נתן לה דבר דהיו יכולין לכופה שיחזור לה. ובמ"ש יש ליישב דלא יחלוק הרי"ו עם כל הפוסקים והב"ש כתב דרי"ו ס"ל דהמקדש בריבית אינה מקודשת. ולפמ"ש י"ל דבאמת כל שכבר נתן הריבית וצריך תביעה וכפייה להחזיר הריבית יש לומר דמקודשת ומידי דהוה אהנאת מחילת מלוה דעכ"פ שוה פרוטה דלא תיתי לבא לב"ד ואשה בושה לבוא לב"ד אף לאחר ג"כ יש לה בושה קצת אבל אם לא נתן פשיטא דאין לו במה לקדשה. ובלא"ה נרא' דע"כ לא כתב הט"ז דבעי תביעה רק לענין שלא נכוף המלוה אבל פשיטא דא"י לקדשה בזה דהא מן הדין חייב להחזיר ולאו מידי קא יהיב לה. ובזה נלפענ"ד דאם רוצה המלוה להחזיר והוא אינו רוצה דיכול לכופו ומקיים המ"ע דוחי אחיך עמך ואף נתינה בע"כ הוה נתינה בזה וכמ"ש הרשב"א דבחוב אף מתנה בע"כ הוי נתינה דא"י להעמידו בחובו ע"כ של זה וה"ה בזה אף דבלא תביעה אינו חייב היינו שאין הב"ד יכול לכופו אבל הוא מעצמו יכול להחזיר בע"כ של זה ומקיים המצוה ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן י״ז (ו׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי, בלי הערות השוליים של המהדורה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
