שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן י״ז (ג׳)

והנה לכאורה אמרתי ראי' נפלאה להט"ז דהנה לכאורה קשה מה מקשה הש"ס מהא דהגזלנין והמלוי בריבית אע"פ שגבו מחזירין ופריך בב"ק דף צ"ד והא אין מקבלין מהם ומאי קושיא הא כתב הס"ח סי' תתקפ"ז דהא דאין מקבלין הגזל דוקא כשאינו חייב לאחרי' אבל אם חייב לאחרים ואין לו מה לפרוע יש לו לקבל כדי שיפרע לב"ח שלו ואם כן מה מקשה הש"ס דלמא מיירי כשיפרע לאחרים ואף דמוקי דמאי גזלנים מלוי בריבית הא כתב המלמ"ל פ"ד ממלוה ה"ד בסופו דגם בריבית הדין כן ומה קושיא וע"כ כמ"ש הט"ז דבריבית אינו חייב בלא תביעה ואינו משועבד כלל מדרבי נתן וא"כ בכהאי גוונא ודאי אין מקבלין אף כשחייב לאחרים והיא ראיה נפלאה. עוד נראה לי ראיה להט"ז מהא דאמרו בש"ס דהוי לי' לאו הניתק לעשה בריבית וכמ"ש לעיל והדבר יפלא כיון דהעשה הוא דאהדר ליה כי היכי דניחי ומשום דכתיב וחי אחיך עמך והלא זה מקרי לאו שקדמו עשה ולוקין עליו ועיין במכות דף י"ד ובתוס' שם ד"ה כל שהקשו מגזילה וכתבו דגזילה לא יכול לקיים העשה כלו לאחר שגזל והשיב הגזילה ומעתה בריבית דאדרבה מחייהו טפי כשאינו לוקח ממנו הריבית כלל א"כ אמאי לא יקרא לאו שקדמו עשה וע"כ כיון דבלא תביעה אינו חייב אם כן לא יכול לקיים כל שלא נטל הריבית דליכא תביעה ואם כן הוה לאו הניתק לעשה או הניתק להשבון וכמ"ש לעיל וגם היטב אשר דיבר בזה הט"ז דכיון דאין כופין לירד לנכסיו רק שיש כאן מצות עשה של וחי אחיך עמך כמבואר בסי' קס"א וא"כ כל שלא יבא לחיותו של לוה שוב אין כופין והכנה"ג שם כתב דדבריו תמוהין כיון דפריעת בעל חוב מצוה אם כופין משום וחי אחיך עמך מב"ש שכופין לקיים מצות פריעת בעל חוב. ונראה שכוונת הט"ז דכל הטעם דאין ב"ד יורדין לנכסיו היא משום דבאמת ממונו של מלוה הם וקנה אותו שהרי נתן לו מדעתו ורק שהתורה אמרה שיש על המלוה חיוב מצות עשה להחזיר את הריבית משום וחי אחיך עמך ועיין במלמ"ל פ"ד ממלוה ה"ג שהאריך בביאור זה וכיון שכן שפיר כתב הט"ז דאינו חייב לשלם להבע"ח דעל מי יחול החיוב על הלוה אין כאן חיוב כלל דל"ש פריעת בעל חוב מצוה דפשיטא שאינו מצוה לשלם לבעל חוב במעות שאינו שלו והרי זה מעות של המלוה ויכול לקדש בו אשה וכמ"ש הריטב"א הובא במלמ"ל שם ועל המלוה אינו חיוב דהוא אינו מחוייב רק במ"ע של וחי אחיך עמך וזה לא תבעו רק האחר ומה לו ולאחר שלא נתן לו וז"ב מאד מאד. ובזה הן נסתר מחמתו כל מה שהאריך הכנה"ג שם ובקצה"ח סי' ט' דהא פריעת בעל חוב מצוה ולפמ"ש אתי שפיר. ומה שהקשה בקצה"ח לדעת הט"ז מה משני בב"ק דף צ"ד דמחזירין ואין מקבלין ומה מחזירין לצאת ידי שמים והא כיון דאין מקבלין ע"כ היה בלא תביעה שהרי לא רצה לקבל אם כן איך שייך מחזירין לצאת ידי שמים. הנה לפמ"ש לעיל משכחת לה כגון דחייב לאחרים וא"כ היה מצי לקבל רק דכיון דבלא תביעה לא נתחייב אם כן שפיר הוא מחזיר לצאת ידי שמים דבאמת אם היה תובע ממנו היה יכול לקבל להחזיר למלוה שלו ואם כן שפיר שייך לצאת ידי שמים אבל הוא אינו מקבל כיון שלא תבעו. ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' דזה דוקא לר"א ולדידן דמחוייב להחזיר עכ"פ כשיתבע שייך לצאת ידי שמים אבל לא לר"י וכעין שכתבו התוס' עכ"פ דברי הט"ז נכונים וגם י"ל דלפמ"ש הטור בסי' שס"ז בחו"מ דאם רוצה להחזיר לצאת ידי שמים אין ב"ד מוחין מלקבל אתי שפיר קושית הקצוה"ח ועיין במלמ"ל פ"ד ממלוה שם ודו"ק ועכ"פ במ"ש יש ליישב קושית הפ"י שהקשה דהא קי"ל דלוקה ואינו משלם דלפמ"ש הא באמת אף לדידן דמחזירין אין יורדין לנכסיו אם כן לא שייך לומר דלוקה ואינו משלם דכל הטעם הוא משום דעל רשעה אחת אתה מחייבו ואין הב"ד יכולין לחייבו משום שתי רשעיות דהא באמת אין הב"ד יורדין לנכסיו ואינם מחייבין אותו רק שאומרים לו שמצוה לקיים מצות עשה של וחי אחיך עמך בזה כל שאין מחייבין אותו ויורדין לנכסיו בזה לא שייך משום רשעה אחת אתה מחייבו וז"ב כשמש: