שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ט״ז (ז׳)

והנה בהך דחסא שהבאתי ראיה לדעת הרמב"ם דיורשין יורדין לנחלה הנה אמת נכון הדבר דראיה נפלאה היא ואף לפי מה שהאריך הש"ך בסי' רצ"ז לחלוק על הרא"ש מכל מקום מודה דהך דכתובות מיירי אף שהוא היה יכול לטעון דמצא מציאה או נתן לו במתנה ואפ"ה ליורשים לא טענינן זאת כמ"ש התוס' שם ד"ה חזיא ואפ"ה מיורשי' מוציאים וקשה היאך התחילו להיות יורשים הא לענין האשה בעצמה שתהיה מותרת לא מתירין לכתחילה ואיך ירשו וע"כ דלענין ירושה לא החמירו. וכעת נתיישבתי דאפש' לומר דאין ראיה משם דהא ל"מ לל"ב דאמרו ביבמות דחסא גברא רבה הוא ומותר אף לכתחילה להשיא אותה ור"נ אנסבה אם כן בודאי אין ראיה אך גם לל"ק כיון דר"נ נשבע האלהים אכלוהו כוורי לחסא ועל ידי דיבורו של ר"נ אזלא ואנסיבא א"כ עכ"פ היה ברור לו לר"נ דאכלו כוורי לחסא אם כן לכך ירדו יורשי' לנחלה על פיו. ובזה מיושב גם כן מה דקשה לי טובא דגם לרמב"ם קשה דהא הרמב"ם לא אמר רק אם באו שני עדים שטבע בפניהם אבל בע"א לא ומכ"ש ע"י עכו"ם מסל"ת ועיין באהע"ז סי' י"ז סל"ה ובב"ש ס"ק ק"ז ומהתימה על הב"ש שאף שרמז לדברי הרמב"ם אלו ומכל מקום לא ביאר דמהרמב"ם משמע דוקא כשיש שני עדים וא"כ איך ירשו נחלה וע"כ דשאני התם דחסא גברא רבה הוה וגם לר"נ ברור לו שמת חסא וכדאמר האלהים אכלו כוורי לחסא ונשבע על זה אבל במקום אחר אפשר דגם לנחל' אינו מועיל. מיהו באמת מצד הסברא מהני כיון דמים שאין להם סוף מה"ד מותרת האשה דהו"ל רוב רק לענין עגונה החמירו א"כ למה לא ירשו דאף דבממון אין הולכין אחר הרוב היינו להוציא ממון מחזקתו אבל כאן לענין ירושה אין שייך להוציא דירושה ממילא היא והיא מעותד ליפול ביד יורשי' וגם ע"כ לא שייך אין הולכין בממון אחר הרוב רק אם זה טוען ברי אבל כאן אם אינו ידוע שזה מת או חי למה נטען נגד הרוב ובפרט נגד היתומי' הבאים מכח ברי וז"ב ודו"ק: