שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ט״ז (ה׳)

ובזה ישבתי לנכון הא דאמרו איבעי ליה למימר מזיד הייתי ונדחקו התוס' דלמה יהיה נאמן יותר כשטוען מזיד מבלבי היה לזה ע"ש בתוס' בד"ה הוה ובמהרש"א ופ"י שם. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שטוען מזיד הייתי שוב בודאי לא יוכלו לכפותו דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין וכאן לא שייך לומר דסובר שאינו חייב בכפרה דהא הוא טוען בשקר שמזיד היה ויודע היטב ששוגג היה דבזה לא עבידי למטעי בין שוגג למזיד דאדרבא י"ל דלא נזכר שאכל כלל אבל לומר מזיד היה זה לא עושה רק בלא ניחא ליה בכפרה. ובחידושי אמרתי בזה דהנה בהא דכתבו התוס' בכריתות דהכא ניחא ליה בכפרה אלא שסבור שפטור ממשכנין אותן. והדבר צ"ב דסוף סוף דהוא יודע דשקר דובר א"כ ודאי ניחא ליה בכפרה ולמה ימשכנו אותו אך צ"ל דכל שהכחיש עדים א"כ בודאי לא ניחא ליה בכפרה דאל"כ למה הכחיש העדי' ומשקר לומר לא אכלתי וע"כ שרוצה לנקות עצמו בפני הבריות ולהיות צדיק בעיניה' וא"כ בודאי עביד איניש לאחזוקי דיבורא ומעתה זה דוקא כשמכחיש עדי' אבל כשאומר מזיד הייתי דאז אינו מכחיש העדי' א"כ יכול להיות שאז חשב שכן היה ואח"כ יחזור בו כשיפסקו לו הב"ד שחייב קרבן יביא לכפר לו כיון דניחא ליה בכפרה. ובזה היה מקום ליישב קושית התוס' שהקשו בכריתות וב"מ דאיך שייך מגו דאם ירצה לומר מזיד הייתי והא הוה מגו במקום עדי' וגם אין אדם משים עצמו רשע. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ לענין הקרבן שפיר א"צ להביא דאם היה טוען מזיד הייתי אף שהי' רשע ואינו נאמן אפ"ה לא היה צריך להביא קרבן דאין ממשכנין אותו כל שטוען מזיד הייתי וכמ"ש וא"כ גם בטוען לא אכלתי ג"כ מהראוי להאמינו ואיך נכפהו להביא קרבן ונימא דמכחיש העדי' ולא ניחא ליה בכפרה דאם לא היה ניחא ליה בכפרה היה טוען מזיד הייתי והיה עכ"פ פטור מקרבן וא"כ לא שייך בזה מגו במקום עדי' דדוקא היכא שאנו רוצים להאמין לו שאומר אמת במגו שפיר אמרינן דסוף סוף אומר שקר דהרי עדים מכחישין אותו אבל כאן אנו אומרי' דודאי ניחא ליה בכפרה דאם לא היה ניחא ליה היה טוען מזיד הייתי ובודאי היה נפטר וכל שניחא ליה בכפרה שוב אין לנו נ"מ אם נאמן או לא וז"ב. והא דמשני הש"ס בקידושין דלא משוי איניש נפשיה רשיעא אף דלא נ"מ אם מאמיני' לו או לא סוף סוף ע"כ ניחא ליה בכפרה דאל"כ היה טוען מזיד הייתי היינו דעכ"פ טענת בלבי היה כן הוה טענה יותר טובה ואמרינן באמת דלא ניחא ליה בכפרה ומכל מקום אינו טוען מזיד הייתי דלא חציף איניש למטען מזיד הייתי לעשות עצמו רשע וכבר כתב הכנה"ג בס"י פ"ב בחו"מ בהגהות הטור אות ק"ג בשם מהר"י אדרבי דלא אמרינן מגו היכא שבטענה שטוען היה משוי נפשיה איניש דלא מהימנא וכ"כ באות קנ"ח בשם מהרי"ט דמיגו שאם היה אומר טענה שהיה מתבייש בה לא אמרינן ע"ש והוא הדין בזה דהוה חציף לפרש חטאיו דבמזיד בשאט בנפש עבר על מצות ד' מה שאין כן כאן דגם כעת הוא מכחיש העדי' ומשוי נפשיה לחציף ולגברא דלא מהימנא ושפיר אמרינן מיגו דאי בעי היה אומר מזיד הייתי ודו"ק: ובזה יתיישב מה שהאריך הכנה"ג שם אות קנ"ד בסוגיא דכריתות וסוגיא דקידושין סתרי זה את זה. דבקידושין אמרינן דלא אמרינן מיגו דאין אדם משים עצמו רשע ובכריתות אמרינן מיגו דיאמר מזיד הייתי וע"ש שהאריך בישובו. ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק היטב ועכ"פ מהש"ס קידושין מוכח דלא אמרינן שנאמן בינו לבין עצמו נגד עדים. ואולי יש לדחות כיון דשם אם לא יתחייב הבעה"ב א"כ השליח מעל אם כן לא מהימן לומר בלבי הייתי לחייב השליח קרבן מעילה ודו"ק. אבל פשטות הדברי' מורה כרמב"ם וגם כבר כתבתי דבת"כ משמע גם כן דטעמיה דר"י הוא משום דאין אומרי' לו התודה ואף דהק"א השוה שיהי' דברי הש"ס דנאמן על עצמו ודבריו בת"כ אחת באמת זה דחוק ואם נימא כן כבר כתבתי דא"כ לא קי"ל כוותיה כדאמרו בפרק נגמר הדין דאם כן כל אדם יעשה כן כדי לנקות עצמו וצריך להתודות גם מה שנסתפק הש"ס בטעמייהו דרבנן אם מטעם דאדם נאמן על עצמו או מטעם דמיגו באמת צריך ביאור דאם טעמייהו דרבנן מטעם דאדם נאמן על עצמו אם כן למה אמרו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי והתוס' הרגישו בזה בב"מ דף ד' וכתבו דלטעמי' דר"מ קאמרי וע' בריטב"א שם ובמהרש"א ובבה"ז בכריתות וזה דחוק ופשטת הלשון מורה דמטעם מגו קאתי עלה ואף דלפמ"ש רש"י בטעם דאדם נאמן על עצמו היא דבדבר שיש בו כפרה לא ממנע לאתויי כפרה כדי שיתכפר נגד קונו וא"כ אתי שפיר דזה טעמייהו של רבנן דאם לא ניחא ליה בכפרה היה טוען מזיד הייתי ואם לא ממשכנין אותו וכמ"ש וע"כ דניחא ליה בכפרה וכיון שהכחיש עדים מסתמא אמר אמת אבל פשטת הלשון מורה דנאמן על עצמו יותר ממאה עדים אף בדבר שא"צ כפרה ואף בסוגית הש"ס שם גבי ומודים חכמים לר"י בחלבין ובביאת מקדש משמע כן ועיין ברש"י ותוס' ויש מקום להאריך בזה ואכ"מ וגם בת"כ מבואר כן דהרי ר"ש אמר אם אמר מזיד אני פטור ופי' הק"א דר"ש חולק על ר"מ דר' יהודה לא מטעם זה דאיך יתודה חולק על ר"מ רק מטעם מיגו ע"ש וא"כ מוכח דלא מטעם נאמן על עצמו רק משום מיגו קאתינן עלה (וצ"ע מ"ש הק"א כפי נוסחת המשנה פ"ק דכריתות אמר ר"ש מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור וכפי סוגית הגמרא נראה וכו' והיכן ראה זאת במשנה ויגעתי ולא מצאתי כ"ז יעו"ש וצע"ג) וראיתי בק"א שם שכתב ליישב קושית התוס' דאיך שייך מגו במקום עדים וכתב דאינו מקרי במקום עדים שהרי היה יכול לומר שאמת שאכל אבל אכל במזיד שחשב ששומן הוא וא"כ אינו מכחיש העדי' ע"ש. דבר גדול דיבר דכל שאף לפי דברי העדי' עדן לא גמרו דיבורם ויכול לפטור עצמו לא מקרי מיגו במקום עדים שהיה יכול לפטור עצמו ולא היה מכחיש לעדים כלל ובראשית ההשקפ' מהא דאמרו בב"ב דף ל"א גבי זה אומר של אבותי דהוה מיגו במקו' עדים אף לעולא דס"ל דטוען וחוזר וטוען והיה יכול להתנצל לפני העדים דסמכי על הך אבהתי וצ"ל דשאני התם דהדיבור של אבותי אינו במשמע דסמך על הך אבהתי ומקרי חוזר וטוען והוה מגו במקום עדים אבל כאן דיכול לתרץ דיבוריה ולומר דמה לא אכלתי לא אכלתי שוגג אלא מזיד ובכה"ג לא הוה מיגו במקום עדים וכעין זה כתב הכנה"ג באות ס"ו שם ואולי שלזה תירצו התוס' דיכול לתרץ דיבוריה ולא תירצו כהק"א משום דגם לדברי הק"א צריכין אנו לדברי התוס' וכנ"ל ועיין בתוס' ישינים בכריתות שכתב בהדיא לחלק בהך דשל אבותי דשם כבר נגמר עדותן והוא מסכים למ"ש ודו"ק היטב בכל מ"ש: ובמ"ש למעלה בשם תשובת מיימוני דלכך נשבע ר"נ האלהים אכלוהו כוורא לחסא כיון דע"פ רוב ודאי מת במים שאל"ס מותר לשבע ומזה למד התה"ד סי' ר"מ דדרך בני אדם לומר על מה שהרוב היא לדבר ברור ועיין במהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ו ובשו"ת בית יעקב סי' קמ"ה. ולפענ"ד ראיה ברורה לזה דהנה בהא דאמר ר"נ ביבמות דף קכ"א האלקים אכלוהו כוורי לחסא אמר רב אשי ש"מ דמים שאין להם סוף דוקא לכתחילה ולא בדיעבד ול"ב אמר ר"נ אנסבא לדביתהו דחסא משום דגברא רבה הוא וקלא אית ליה ודחה הש"ס דלא שנא גברא רבא ולא שנא אחר אסור ובלמדי זאת ראיתי כן תמהתי דהרי בע"א שם אמר רב אשי בעצמו והא דאמרו רבנן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ סתם אדם אבל צורבא מרבנן קלא אית ליה ודחה הש"ס דלא שנא צורבא מרבנן ולא שנא אחר אשתו אסורה ואם כן היאך דייק ר"א מדר"נ דמים שאין להם סוף בדיעבד מותר דלמא אף בדיעבד אסור ורק שאני חסא דגברא רבה הוא והוא בעצמו דייק דצורבא מרבנן קלא אית ליה וכיון דקלא אית ליה שוב מותר אף לכתחילה ומה"ט אנסביה ר"נ לל"ב דביתהו דחסא והיא תימה גדולה דבע"א סתם הש"ס לדר"א ודחה הש"ס ואח"כ בע"ב מביא דברי ר"א מה דלמד מדר"נ ול"ב אמר ר"נ בעצמו כמו ר"א והש"ס דחה ואין דרך הש"ס כן והיה לו לקבוע דר"א בע"א גם כן כאן ולא ראיתי למי שעמד בזה. אך נראה דדברי ר"א יצאו לו מהך דר"נ דמדר"נ נשבע שהאלקים שאכלוהו כוורי לחסא וקשה לו היאך נשבע ח"ו לשקר וצ"ל כתירוצו של המרדכי בשם אביאסף כיון דע"פ רוב מת יכול לשבע ע"ז ואם כן ע"כ דמים שאין להם סוף באינש דעלמא דוקא לכתחילה אסור אבל בדיעבד מותר דאזלינן בתר רוב. ומעתה מזה למד ר"א דצורבא מרבנן דיש לו קלא מעלינן עוד דרגא דאף לכתחילה אזלינן בתר רובא לקולא והוה כמו תרי רובי ודעת הבית יעקב בתשובה סי' יו"ד להתיר ע"ש שדחה לה מהך דצורבא מרבנן דכתבו התוס' דאף דרובא צורבא מרבנן ואפ"ה לא מתירין וכן הסכים חמיו הגאון מטיקטין ע"ש ועכ"פ ר"א שפיר למד מזה ול"ב ס"ל דר"נ בעצמו התיר לכתחילה לדביתהו דחסא ושפיר נשבע וע"ז מסיק הש"ס דלכתחילה אסור ומכל מקום שפיר נשבע דע"פ הרוב מת ושפיר נשבע וז"ב ודו"ק. ועכ"פ יש מזה ראיה ברורה לשיטת המרדכי והתה"ד הנ"ל: