שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן ט״ו (ט׳)

שוב ראיתי שהטורי אבן בסוף חגיגה בחידושיו הנקראים בשם אבני מלואים הביאו האחרוני' בשמו שפירש גם כן ע"ז דהא דאמר ואי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור והקשה דהא עכ"פ אין כאן ד"צ ואם כן עכ"פ לא הוה בעידנא דדחי לאו מקיים עשה ולא דמי לאופה מיו"ט לחול דבעת שאופה אם יזדמן לו אורחים אז אופה מיו"ט ליו"ט משא"כ בזה דכל שיזדמן אחר כך שוב עבר בתחלת החרישה וע"ז כתב הט"א דעיקר הקושיא דנימא מתוך ולא שייך לומר שא"צ כלל דהא עכ"פ כיון שיוכל להזדמן דם צפור חשוב צורך קצת ע"ש והוא הדבר אשר דברתי דבכה"ג חשיב הואיל דעכ"פ צורך קצת מקרי והנה התוס' שם פירשו בשם רשב"ם דהא דפריך אחרישה לא לחייב משום דחזי לכסוי דם צפור דהיינו דהוה מלאכה שאצל"ג דא"צ לגוף החרישה ולכאורה תימה לפמ"ש דכל דאסור מדרבנן שוב לוקה אם כן כיון דמדרבנן אף מלאכה שאצל"ג אסור שוב הוה בכלל לא תעשה כל מלאכה ובאמת גם הא דמשני על הפירכא דראויות לכתשן וכתישה ביו"ט מי שרי ופריק דראויות לכתשן כלאחר יד וקשה הא מכל מקום הוה שבות דרבנן ושוב לוקה ועיין רש"י שם וצ"ל דמיירי במקום דשייך אתי לאמנועי משמחת יו"ט דבכה"ג היה שרי כמבואר בביצה דף ז' ודף ח' ואף דלכתחילה לא שרי לשחוט לב"ה צ"ל דהקושיא היא דעכ"פ לב"ש למה לא ישחוט לכתחילה דגם לכתחילה אומרים לו שישחוט כדמוקי רבה בביצה דף ז' דלב"ש לכתחילה אומרים לו שישחוט. ובזה י"ל הא דפריך כתישה ביו"ט מי שרי והקשו בתוס' דהא דחי כמו דדחי החרישה ולפמ"ש אתי שפיר דלרבה דאמר דכל שא"ל עפר למטה לא דחי משום דחיישינן דלמא ממליך ולא שחיט מכ"ש בכאן דבאמת אין לו צפור כלל דוודאי אסור עכ"פ מדרבנן ושוב לוקה מה"ת וכאן פריך ר"ח לרבה ולדידיה שפיר מקשה. ובזה יש ליישב מה דהשמיט הרמב"ם הך אוקומתות במתונתא ולפמ"ש אתי שפיר דהקושיא קאי לרבה אליבא דב"ש ולדידן דלא קי"ל כב"ש לא שייך הקושיא לכל וגם לר"י כל דשייך שמחת יו"ט שרי לב"ש ואם כן ממנ"פ ל"ק קושית הש"ס ודו"ק. אך בגוף קושית הש"ס לפירוש הרשב"ם דהו"ל מלאכה שאצל"ג אני תמה דבאמת כל דכעת אין לו דם צפור וא"כ הוה מלאכה הצל"ג א"כ ניהו דאז היה מלאכה שאצל"ג הא עכ"פ לפי דעתו הוה מלאכה הצל"ג וכבר כתבו התוספות בשבת דף ק"ו דכל שחושב שיהנה מאיסורי הנאה מקרי מלאכה הצל"ג לדעתו עכ"פ לא גרע כאן משם אמנם נראה דלפמ"ש למעלה דלרבה דאזיל בתר מעשיו אם כן ניהו דכעת גם המעשה היא באיסור מכל מקום כיון דעכ"פ צורך קצת מקרי כיון דיוכל להזדמן לו דם ציפור אם כן המעשה היתר רק המחשבה אסורה דהוא מחשב למלאכה הצל"ג ובכה"ג שוב אזל בתר מעשיו דהמעשה בעצמה היה מותר דהיה מקרי צורך קצת ואז היה מלאכה שאצל"ג. ובזה יש לומר הא דפריך וכתישה ביו"ט מי שרי וקשה ניהו דכתישה הוה כטחינה הא מכל מקום נימא מתוך שהותר לצורך שחיקת תבלין הותר שלא לצורך וצורך קצת איכא הואיל וחזי לדם צפור וכעין זה הקשה בפ"י בחידושיו לביצה דף י"ד על הא דאמרו בביצה דף י"ד וכתישה מי שרי ועיין בצל"ח בביצה דף ח' שם ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו ראוי לכתוש כעת אף דשרי משום מתוך מ"מ שוב החרישה הוה מעשה איסור דכ"ז שלא כתשו שוב אסור משום דהוה מלאכה הצריכה לגופה דהא צריך לגוף העפר וממנ"פ אסור ודו"ק כי קצרתי: