שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן י״ד (ה׳)

והנה הב"י בסי' ש"ז הביא בשם הראבי"ה דאמירה לעכו"ם בדאוריי' שרי כל שיש לו היתר ע"י ישראל לעשותו כגון ע"י בורגנין וכדומה. ולפמ"ש י"ל דכל האיסור משום ממצוא חפצך וזה לא שייך רק בעושה דבר שאינו יכול לעשותו בהיתר כלל אם כן מוצא חפצו בשבת אבל אם יכול לעשותו ע"י היתר אינו מרויח כלל ובכה"ג לא גזרו משום ממצוא חפצך וז"ב. ובזה יש ליישב דבריו אח"כ שכתב דאיכ' למגזר דלמא אתי לאחלופי דרך רה"ר אסור אף בכרמלית ותמה הב"י דגם ברה"ר גופא שרי כיון שיכול למצוא היתר ולפמ"ש א"ש דאדרבא אם עושה בכרמלית יש לטעות דההיתר הוא בשביל דאין איסור בכרמלית כלל ויבא להתיר גם ברה"ר אף במקום שאינו יכול לעשות ע"י היתר ובשלמא ברה"ר כיון שהכל יודעין דאסור וע"כ היה ע"י היתר דאמירה לעכו"ם או ע"י מחיצה לא גזרו ודו"ק. ומעתה נבא לענין דינא והנה בסי' רע"ו מבואר שני הדיעות אם להתיר שבת במלאכה דאוריית' ע"י אמירה לעכו"ם ובאמת שאנן לא קי"ל כן רק בשבות דשבות ואף בזה יש אוסרין וע' בסי' ש"ז סעיף ה' ובשבות דשבות דמותר ודאי אתי שפיר לפמ"ש דאף אם נימא דמלאכה דאורייתא דלחומרא יש שליחות לעכו"ם כדמשמע בב"מ דף ע"א ועיין בשו"ת אא"ז המג"ש בפ"י חלק יו"ד סי' ג' עכ"פ בשבות דשבות ניהו דחז"ל אלמוהו לתקנתם כשל תורה אבל עכ"פ משום מלאכה אין כאן רק משום ממצוא חפצך דבאמת אין בו מלאכה בעצמותו שפיר שרי לצורך מצוה. יהיה איך שיהיה עכ"פ לפ"ז נראה לי ברור דבאם צוה לעכו"ם בע"ש ודאי יש לסמוך להתיר וחילא דילי דהרי כל האיסור היא משום ממצוא חפצך וכבר הבאתי לעיל דדבר דבר אבל הרהור מותר ולפ"ז אם צוה לו בע"ש אף אם נימא דעכו"ם אדעת ישראל עושה מכל מקום כיון דאינו מדבר לו בשבת ואינו מצוה רק שהוא מכין מעצמו עכ"פ לא עדיף מהרהור דמותר בשבת ואף דמובא בסי' ש"ז סכ"ב בהג"ה דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור לו לרמוז לעכו"ם באמת שצריך להבין כיון דכתיב ודבר דבר אם כן אינו אסור הרהור ואף דהרהור כדיבור דמי הא גם בזה יש עקולי ופשורי ויש בזה כמה סתירות ובפרט היכא דכתיב דיבור בפירוש ועיין בשו"ת ש"א סי' וא"ו שהרחיב הדיבור בזה ועיין במ"ג בכמה מקומות ומ"ש המ"א שם דבס"ז לא התיר רק דבר שיעשה אחר שבת היינו משום דבשבת לא משכחת לה דהא גם הוא אסור בעצמו לעשות ואף אם היא מותר כגון לחולה וכדומה א"כ כלם מותרים ולמה צריך לרמז לו אבל לעכו"ם אפשר דהרהור מותר ואולי הא"ז אוסר אמירה לעכו"ם מטעם אחר לא משום ודבר דבר ואפשר שחז"ל אסרו גוף המלאכה ע"י עכו"ם מדרבנן אבל לטעמו של רש"י נראה לי דיש מקום להקל ואף דחלילה וחלילה להקל נגד דברי הש"ע ורמ"א מכל מקום בבהכ"נ כיון דיש בו צד מצוה ללמוד ולהתפלל מתוך הספר וגם בבהכ"נ מצוה להרבות בנרות ובפרט בשבת קודש דאין הידור אם ילכו בחשך ובאורים כבדו ד'. וע"כ נראה לי דאם עושים כן אין למחות בידם דיש להם עמודים שיסמכו עליהם וטוב להעלים עין כנלפע"ד והנח להם לישראל. עוד יש לומר בטעם הא"ז דאוסר אף רמיזה משום כיון דעיקר האיסור משום ממצוא חפצך וכיון שגם ברמיזה שייך ממצוא חפצך אם כן לכך אוסר ומה דכתיב ודבר דבר דעת הא"ז דאינו קאי רק במדבר שיעשה אחר השבת דזה מותר ברמיזה ומעתה לענין חפצי שמים אף דדעת הרמב"ם ודעימיה דאסור בשבות אחד מכל מקום ברמיזה אפשר להקל כיון דלא נעשה שליח רק מבעוד יום וי"ל עכו"ם אדעתא דנפשיה קא עביד ועכ"פ מה שאוסר המג"א לומר לעכו"ם לקנח חוטמו זה ודאי צ"ע כיון דהרהור היא וגם אינו רק איסור דרבנן דמכבה מקלקל הוא והוי ליה כשבות דשבות דבהרהור ודאי יש להתיר וצ"ע: