שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן י״ד (ג׳)

ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בעירובין שם דבאידך מעשה דאמר ניחום ליה אגב אמיה והיינו ע"י ישראל דלשיטת הבה"ג ע"י עכו"ם א"צ כלל אגב אמיה וא"כ וכי לא היה מצוי עכו"ם שיצוו להחם זה כוונת קושייתם כמ"ש המהרש"א שם. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' בגיטין דף ח' הקשו דלשיטת הבה"ג דהכוונ' דנחים ליה אגב אמיה היינו ע"י ישראל היאך מותר והא קי"ל דהמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו והקשה המהרש"א דלמא לצורך מצוה לא גזרו שמא ירבה ע"ש שהעמיס כן בתירוצם של התוס'. ובאמת שבחידושי רשב"א בשבת תירץ כן אבל כוונת התוס' היא לשיטת הבה"ג רק שבות דלית ביה מעשה כגון אמירה לעכו"ם הוא דהתירו לצורך מצוה אבל ע"י ישראל כל דאיכ' גזירה שמא ירבה אסור דהוה שבות דאית ביה מעשה. ולפ"ז אני אומר דהרי התוס' הקשו דביו"ט התירו למלא חביות מים אף שאין צריך אלא לקיתון אחת וביאור הדבר כיון דהוא בקדירה אחת ל"ש מלאכה דאוריית' וכתבו דדוקא ביו"ט התירו שלא יקצר בעונג יו"ט ועיין בחידושי ריטב"א בעירובין דף ס"ח שם ובר"ן באלפסי פ"ב דביצה דאף דהם ס"ל דהוי מלאכה דאוריית' אבל עכ"פ לשיטת הרשב"א והתוס' דלית ביה משום מלאכה דאוריית' אם כן אין מובן החילוק בין יו"ט לשבת וצ"ל דהחילוק הוא דביו"ט התירו כל שהוא אוכל נפש ולעונג נפשו אבל בשבת דאסור מצוא חפציו ורק לחולה דחויה היא שדחו שבת ולפ"ז כל שא"צ בו לחולה כ"כ שיש בו יותר והוי כמו ממצוא חפציך דאסור וז"ב מאוד ולפ"ז כיון דביארתי בשיטת הבה"ג דעיקר החילוק דכל שאין בו משום מעשה רק משום ממצוא חפצך אם כן בחפצי שמים מותר ומעתה לענין להחם אגב אמו לא שייך הגזירה משום שמא ירבה בשבילו כיון דהוא בקדירה אחת ולית ביה לשיטת התוס' משום תוספת מלאכה רק דיש בו משום ממצוא חפציך שעכ"פ מרבה בשביל הבריא אם כן זהו דוקא לבריא אבל לצורך מילה דהוא חפצי שמים מותר ואין בו איסור ושפיר התירו חמימות אגב אמו וז"ב. ומעתה מיושב דלכך לא התירו ע"י עכו"ם דכל ההיתר משום דהוי חפצי שמים וכיון שיכול להתיר אגב אמו ע"י ישראל ואינו עושה שום איסור וכמ"ש למה יתירו חז"ל על ידי נכרי ומה לי איסור זה או זה וז"ב: