שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן י״ד (י׳)

והנה אחר שנים רבות תמהתי לשיטת רש"י דשבות דאמירה לעכו"ם הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר תמהתי דהרי הה"מ פכ"ג משבת הלכה ה' גבי מחשבי חשבונות של מצוה כתב הה"מ וזה לשונו: ודע שלא הותר שום שבות בשביל עסקי רבים לא אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר לבד הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה שאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים אבל אמירה לעכו"ם במלאכה וכ"ש שבות אחר ע"י ישראל ודאי לא וזה מוכרח בגמרא ומבואר בדברי רבינו עכ"ל והובא במג"א סי' ש"י ס"ק י"ב ובאמת שהדבר ברור דהרי לא מצינו שהותר לצרכי רבים לומר לעכו"ם שיעשה מלאכה ולפי"ז יקשה לשיטת רש"י דגם אמירה לעכו"ם הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר ואם כן למה לא הותר השבות הלז. ובאמת ששיטת הבעל עיטור והבה"ג דשבות דאמירה לעכו"ם הותר לדבר מצוה ואולי היא מה"ט אבל כל הפוסקים דחו זאת וצ"ל דשאני אמירה לעכו"ם שיש איסור משום ממצוא חפצך ודבר דבר שע"י הדיבור מוצא חפציו שנעשה איזה מעשה מה שאין כן בהני דהותר לדבר מצוה או לצרכי רבים אין בהם רק משום ודבר דבר. אבל אכתי צ"ע שגם כל אלו שהותרו היא משום דחפצי שמים מותרין ודוקא חפציך אסורים וא"כ נקרא גם כן ממצוא חפצך ואולי יש לחלק ששם אינו מוצא חפיציו רק בדיבור בעלמא ולא שנתחדש איזה מעשה משא"כ בכל דאמירה לעכו"ם נתחדש איזה מעשה ועכ"פ מה יקר בזה חילוקו של הרר"י שהובא בחידושי רשב"א בשבת דף ק"ל שמחלק בין שבות דאית ביה מעשה היינו שנתחדש בו איזה מעשה חדש כמו שחיטה ואפייה ובישול ובין שבות דלית ביה מעשה כגון הוצאה וכדומה והיינו משום דמה דאית ביה מעשה היא מקרי ממצוא חפצך מה שאין כן בלית ביה מעשה ודו"ק היטב: