שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ב׳ סימן י״א (ה׳)

והנה במ"ש למעלה בשם הב"י ס"ס קצ"ח דאף ש"ח לא הוי אם מעות קונה אמת שכ"כ הב"י בשם רבינו ירוחם וגם מצד הסברא הוא כן דכל שלא קיבל שמירה במה יתחייב ועיין בחו"מ סי' רצ"א סעיף ה'. איבר' דלפי"ז יקשה למה אמרו הש"ס גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה והיינו שיפול דליקה באונס והא כיון דלא נעשה ש"ח אף בפשיעה פטור. אך באמת בש"ס מקשה והא מאן דשדא דליקה בעי שלומי ולכך הוכרח לומר שמא יאמר לו נשרפו חיטך והיינו שיפול דליקה באונס וז"ב. הארכתי בזה לפי שראיתי בשטמ"ק שהביא שם בשם הריטב"א דהא דפריך הש"ס ולאו שלומי בעי היינו דעכ"פ חייב בפשיעה דהוי ש"ח על המקח אף דמעות קונות וע"ז משני דשמא יפול דליקה באונס ולאו דוקא אונס אלא דאף גניבה ואביד' ע"ש וכפי הנרא' היה לפניו הגירס' ולאו שלומי בעי והיינו שהמוכר יצטרך לשלומי וע"כ דהוי ש"ח. אבל לפנינו הגירס' מאן דשדי דליקה בעי שלומי. וכפי הנרא' בזה תלוי המחלוקת שהבי' רבינו ירוחם שם כל דהמעות קונה אי הוה ש"ח או לא והיינו דתלוי בחילוף הגירסא הנ"ל. עכ"פ יהי' איך שיהי' רבינו ירוחם הכריע דלא הוי אף ש"ח ות"ל כן קיימתי מסבר' דנפשאי. ולפענ"ד עוד ראיה לזה דאל"כ יקשה בהא דאמר גזירה שמא יפול דליקה באונס ואם מוקמינן ליה ברשותיה טרח ומציל וקשה כיון שהי' יכול להציל אם רצה וא"כ אם נימא דהוה ש"ח גם כן היה חייב כמ"ש בשו"ת הרמ"א סי' ק"ו והובא בש"ך חו"מ סי' ש"ג ס"ק ז' והש"ך כתב בהדיא דגם אם היה ש"ח חייב דהו"ל פשיעה וה"ה בזה כיון דאמרינן דהיה לו לטרוח ולהציל וא"ל דלא היה יכול לטרוח ולהציל רק במעות שישכור אנשים שיצילו ובכה"ג פטור הש"ח דזה אינו דעכ"פ ספק הוה שמא היה יכול להציל בעצמו ואם כן הו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע משלם והיא קושי' גדולה וכמ"ש הש"ך שם ס"ק יו"ד דאף בש"ח הדין כן וא"כ למה לא יקנה המעות והיא ע"כ יציל דאל"כ יתחייב מטעם מחושואיל"מ. וע"כ דאף ש"ח לא הוי ומטעם שלא קיבל שמירה על נפשו דצריך לומר הנח לפני או שימשוך וגם יסתלקו הבעלים משמירתן וכ"ז לא שייך כאן דהרי לא קיבל שמירה ואדרבה ברשות הלוקח קאי ואם כן הוא חייב לשמרו בעצמו וכמ"ש ודו"ק. ואם חומה היא מיושב היטב קושית התוס' דגם אם נימא דמעות אינן קונות אם כן יאמר לו נשרפו מעותיך בעלייה. ולפמ"ש אתי שפיר דאם אינן קונות אם כן על המעות ודאי הוה ש"ח כיון דלא נתן לו בתורת מקח אם כן ודאי קיבל שמירה על המעות דהרי יכול להשתמש בו ובזה נעשה ש"ח עכ"פ ואם כן לא שייך נשרפו מעותיך דהוי ליה מחויב שבועה ואיל"מ וכמ"ש דבשלמא על החיטין כל שלקחו שוב אינו חייב בשמירתו דהם ברשות הלוקח אבל כל שלא קנה בוודאי הוה ש"ח. ובזה ממילא מיושב קושיית הפ"י דלכך הכסף אינו קונה את הזהב דאם נימא דקנה שוב לא הוה ש"ח וכמ"ש. ובזה יישבתי לנכון הא דאמרו בע"ז דף ס"ג והא חסרה משיכה והיינו כמ"ש התוס' שם דלר"י הפקיעו קנין מעות משום גזירה והקשה בקצה"ח דשם לא הועילו חז"ל בתקנתם דאם ישרפו אף אם נימא דמעות אינן קונות יוכל לומר נשרפו חיטיך דכל הטעם דמחסרה משיכה אף דשכירות נקנה בדיבור כתב הרא"ש הטעם משום דבשכירות א"צ ליתן לו החפץ ודי במעות וכן קי"ל בסי' של"ב בחו"מ ולפ"ז אם ירצה ליתן לה החפץ בעצמו בוודאי טוב וכיון שכן יוכל לומר נשרף הטלה שלך וכיון שבין כך ובין כך יוכל לומר נשרף הטלה שלך אם כן מהראוי שמעות יקנה ע"ש בקצה"ח שנתעצם בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאינו יוכל לחזור אם כן עכ"פ נעשה ש"ח דהא היה יכול לתת לה דבר אחר בעד הטלה. ואם כן כל שנעשה ש"ח דהיינו או שיתן לה הטלה או מעות בעדו ואם כן הוי ליה מחושואיל"מ וכמ"ש ושם עדיף טפי דהרי באמת ספק הוה אם בדעתו לתת לה הטלה או דמים בעדו וז"ב מאוד ודו"ק. ומן האמור הן נסתר מחמתו דברי הנו"ב מהד"ק חלק חו"מ סי' ל"ו שהאריך לדחות דברי הש"ך בחו"מ סי' ש"ג הנ"ל ודעתו דש"ח לא יתחייב בשריפה דל"מ פשיעה. ולפענ"ד ראיה ברורה להש"ך וכמ"ש. וראיה ברורה ממה דגרס הריטב"א והא בעי שלומי ופירש דהמוכר בעי שלומי דהו"ל ש"ח ואם כן מוכח דגם ש"ח חייב ואף דמשני הש"ס שמא תפול דליקה באונס היינו באונס כי האי דש"ח פטור ובמקום שמבורר שלא היה יכול להציל אבל כל שיכול להציל מקרי פשיעה וז"ב לפענ"ד ודו"ק: