שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ״ג (י״ח)

והנה בגוף הענין דשבות בה"ש דאמרינן דלא גזרו על שבות ביה"ש מבואר בפכ"ד משבת ה"י וכ"כ בש"ע סי' שמ"ב דלצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז מותר ביה"ש והה"מ והב"י ביארו דיצא להם זאת מהא דאמרו דביה"ש אין מעשרין את הודאי אף דאינו רק משום שבות וע"כ דכל שאינו לצורך מצוה אסור ועיין בב"י סי' רמ"א מ"ש בזה והנה אני מצאתי בחידושי ריטב"א בעירובין דף ל"ב שהקשה ג"כ בהא דאמרו דרבי ס"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש והקשה ג"כ דא"כ למה לא התירו רק שבותים קלים לעשר דמאי ולא התירו לעשר ודאי בה"ש וכ"ת דהתם דלא כרבי דא"כ הו"ל לומר שם דמתניתין דלא כרבי והביא בשם הראב"ד ז"ל שלא התיר רבי לעשות מעשה בשבות בה"ש אלא שלגבי עירוב הקלו שלא לפסול עירוב והקלו לדונו כאילו יכול לעשות המעשה ההוא בה"ש ע"ש והנה לפי דברי הראב"ד אין לעשות שום מעשה שבות בה"ש והיא שיטה חדשה לא הזכירו הקדמונים אבל לפע"ד נראה דגם הראב"ד מודה לדברי הרמב"ם דבמקום מצוה לא גזרו וע"כ לא אסר רק מעשה הרשות וס"ל דבהך דעירוב הותר אף אם נימא דמערבין לדבר הרשות לכך הוצרך לומר דהקלו שלא לפסול עירובו אבל במקום מצוה מודה דלא גזרו דזה הוה כדיעבד דע"כ לא אסר רבי אלא רק לעשות מעשה הרשות לכתחלה אבל במקום מצוה לא גרע מאלו עבר ועשה שנראה מדברי הראב"ד שהתיר ותדע שאל"כ הי' לו להראב"ד לחלוק על הרמב"ם פכ"ד משבת בזה: