שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ״ג (י״ג)

ובגוף הקושיא של הלח"מ והמלמ"ל והחלקת מחוקק סי' י"ז דלמה לי' להרמב"ם משום דאין זה הוראה אלא טעות ת"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב נראה לפע"ד דהדבר נכון דהרי כל הטעם דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב וציבור הב"ד חייב משום דיחיד הי' לו לעיין בעצמו ולכך לא מקרי אנוס משא"כ הציבור דסמכו זה ע"ז ולא עיינו והב"ד הכשיל אותם ולכך הב"ד חייבין והם פטורים ולפ"ז זהו בענין שהוראה שלהם היה בטעות ואי הוו מעייני הי' מוצאים שאינו כן יש מקום לחלק בין יחיד לציבוד משא"כ בהורה ב"ד שתנשא לפי שבאו עדים ששקרו להם הנה בזה כל העיונים והפלפולים לא הי' מועילים וא"כ מ"ש יחיד ומ"ש רבים הא הב"ד הורה והכשילם וא"כ הי' מהראוי שהב"ד יתחייבו גם ביחיד ורק דבאמת גם הב"ד לא הורו כאן דהא כל שהי' עדים לא הורו מלבם כ"א עפ"י עדים שאף בלא הוראתם היתה מותרת עפ"י עדים וא"כ לא מקרי הוראה אלא טעות ולכך חייב היחיד וז"ש רבינו שאין זו הוראה אלא טעות ובש"ס שפיר הקשו ודלמא קסבר ר"א יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב היינו דאם נימא דהוה הוראה שוב ע"כ דס"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב דאל"כ מהראוי שיפטור דהב"ד הורה לו בטעות אבל כל דמסקינן דאין זה הוראה רק טעות א"כ לא שייך בזה לחלק בין יחיד שעשה בין ציבור דלא הי' לו מה ללמוד וימתק יותר דלפמ"ש למעלה דזה הי' כאומר מותר דעשה עפ"י הוראת ב"ד והרי כל אומר מותר הא דלא מקרי אנוס לרבא הוא משום דהי' לו ללמוד וכאן לא הועיל לו כל למודו דבאמת היתה מותרת עפ"י העדים: