שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ״ג (י״ב)

והנה נראה לפע"ד דבר חדש בטעם הדבר דאומר מותר לא מקרי אנוס רק כשוגג דהנה ענין חילוק בין שוגג לאנוס נראה לפע"ד דאנוס על שני פנים אם שמייסרין אותו בגופו ואינו עושה הדבר ברצונו והשני שעושה הדבר ברצונו רק שלבו אונסו ולפ"ז בשלמא באם הוא אנוס ברצונו שפיר פטרה התורה דאינו עושה הדבר מרצונו משא"כ שוגג דעושה ברצונו רק ששגג בדין או בזמן אבל מי שעושה ברצונו רק שלבו אנסו ואומר מותר זה שוגג ממש דהרי עושה הדבר ברצונו רק שמחשב שאינו עושה איסור וז"ב מאד. ואם חומה היא נבנה טירת כסף ובזה נבין הא דנשאת שלא ברשות ב"ד רק ע"פ עדים דחייבת בקרבן אעפ"י דהוה אנוסה ורש"י פירש ביבמות דף פ"ו דאבעי לה לאמתוני ולפע"ד הסברא דע"כ לא מקרי אונס רק שהוא אונס שאינו עושה הדבר ברצון וכל ישראל מכירין באונסו שמיסרים אותו ורואים שזה אנוס אבל בטעה בדין אף שעדים הטעו אותו אבל כל שנגלה לו האמת כאשר נתגלה אח"כ לא הי' מקרי אנוס שהרי עשה ברצונו ובשאט בנפש עבר על עבירה כיון שנגלה לו האמת ששקר דברו ורק שעיקר אנסו הי' שלא ידע בעת ההוא א"כ זה האונס לא נקרא אונס גמור שהרי עשה ברצון ועדים עצמן ידעו ששקר דברו והוא הי' שוגג בדבר אבל אונס כשמו שהוא אנוס ברצונו ולא נוכל לקרות דבר של אונס כל שלא אנסו אותו לעשות שהוא עושה ברצונו רק שהטעו את לבו וזה לא נקרא אונס רק שוגג וכמו אומר מותר. ובזה נראה לפע"ד להבין הא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב וקשה הא מ"מ אנוס הוא ע"פ דיבור של ב"ד וכבר נתקשה בזה בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' צ"ו ולפמ"ש א"ש דזה לא נקרא אונס שעושה ברצונו רק שטעה בדין שסבר שב"ד הורה כהוגן זה מקרי שוגג ולא אונס. ובזה מיושב קושית הרב בעל שיעורי רז"ה שהביא הנו"ב דלכך בשמשו שלא בשעת וסת ומצאו דם דא"צ להביא כפרה ותמה השיעורי רז"ה דמ"ש מנשאת שלא ברשות ב"ד דחייבת בקרבן ולפמ"ש א"ש דשם שפיר אנוסה גמורה מקריא דמה הוה לה למעבד ואף שעשתה ברצון מ"מ עכ"פ שוגג מקריא ושוגג כהאי שלא הי' צריך לחקור כלל שלא בשעת וסת פטור דבשלמא כל שיש ריעותא אף שא"צ לחקור דטעה בדין אבל עכ"פ שוגג הוה משא"כ שוגג כהאי שלא הי' לו שום ענין לחקור שוגג כזה אנוס נקרא וז"ב כשמש ובא וראה דהדבר מבואר כן שהרי הרב אומר כן בפ"ה משגגות הלכה וא"ו שלכך הבא על אשתו שלא בשעת וסתה ומצא דם דפטור מקרבן שזה אנוס ולא שוגג שהשוגג הי' לו לדרוש ולחקור ואילו הי' חקר ובדק יפה יפה הי' מוצא ולכך כל שלא בדק צריך כפרה משא"כ בזה שמה היה לו לעשות ע"ש והרי זה מבואר היטב כמ"ש דניהו שעשה ברצונו כל שלא הי' לו לדרוש ולחקור ואין שום ספק בדבר הרי"ז אונס ברור ונגלה וכאלו כפוהו לעשות משא"כ במקום שהי' יכול לחקור וגם הי' אנשים שהי' יודעים האמת זה לא נקרא אנוס רק שוגג וז"ב כשמש ולכך גם בכונס יבמתו ונמצאת מעוברת כתבו התוס' והרא"ש ר"פ החולץ דהוה אונס כמו בשלא בשעת וסתה והיינו דלא הי' לו לחקור ובלתי אפשרי הי' לחקור ומי יודע כעצמים בבטן המלאה ובכה"ג מקרי אנוס ממש וז"ב. ובזה יש לישב דברי הרמב"ם פי"ד משגגות ה"ג שכתב דאם הורו ב"ד להנשא ואח"כ נמצא בעלה שחייבין בקרבן לפי שאין זה הוראה אלא טעות ותמהו הלח"מ והמלמ"ל דלמה לו טעם זה ת"ל דהו"ל יחיד שעשה בהוראה ב"ד דחייב ולפמ"ש א"ש דק"ל להרמב"ם דאמאי יהי' חייב הא הוה אנוס גמור דהי' אונס עפ"י שני עדים והב"ד והתורה האמינתן ולזה אמר שאין זה הוראה רק טעות וא"כ אין זה אונס שעשה ברצונו רק שלבו הטעתו והאמין לעדים ולב"ד ובאמת זה לא נקרא אונס ממש ועיין בנו"ב ובהג"ה שם ובספר הורה גבר על הוריות שם בריש הוריות שתמה על הבאר שבע ולא נזכר מדברי הח"מ בסי' י"ז ויש לי אריכות דברים ואכ"מ: