שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ״ב (ז׳)

והנה בגוף קושית הטור על בה"ג דמ"ש יו"ט משבת ואדרבא יו"ט חמור מוקצה משבת כדאמרו בביצה דף ב' לפע"ד נראה דע"כ לא אמרינן דמוקצה של יו"ט חמור משל שבת רק בשאר עניני מוקצה דהם מוקצה מחמת איסור וכדומה דאמרינן דשבת חמיר ולא אתו לזלזול משא"כ יו"ט דקיל ואתו לזלזולי אבל במוקצה מחמת מצוה דהיינו שהוא מקצהו למצוה וא"כ מה נ"מ לבין מצות שבת או יו"ט הא שתיהן קדושות ומצוה אחת הן וא"כ שייך מוקצה מחמת מצוה בשבת יותר מביו"ט ולכך ס"ל לבה"ג דבשבת אסור וביו"ט מותר והיינו דשבת אהני לי' קדושתו מחמת עצמו וקדושתו מחמת מצות סוכה דאטו שבת לעצמו אהני לסוכה לא אהני וכעין דאמרו בזבחים דף צ"א משא"כ ביו"ט ומה שהקשה הב"י דהא בה"ג פסק כר"ש ולית לי' מוקצה לא בשבת ולא ביו"ט ותמה הרש"ל דהא שאני הוקצה למצותו וכבר כתבתי לעיל בזה וכעת נראה דלכאורה צ"ב דהיאך שייך הוקצה למצותו דהא לר"ש דס"ל דלא שייך מוקצה מחמת איסור כ"א מוקצה מחמת מצוה משום דהקצה למצותו והרי בסוכה אינו חייב לאכול כ"א בלילה הראשונה לבד א"כ מה שאוכל אח"כ בסוכה הוא רק משום דאסור לאכול בלי סוכה וא"כ הוה מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת איסור לא שייך והרי בשבת דף מ"ו אמרו בהדיא דלר"ש ג"כ אסור בסוכה משום דהוה מוקצה למצותו והיא קושיא גדולה וצ"ל כיון דאם אוכל צריך לאכול בסוכה א"כ שפיר מקרי מוקצה מחמת מצוה דניהו דאינו מחויב לאכול בסוכה אבל עכ"פ כל שאכל ההקצאה בא משום המצוה והרי בש"ס אמרו דלית לי' לר' שמעון מוקצה כ"א במותר שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וניהו דשם הוה הוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור משום מכבה מ"מ גם כאן הוה כעין זה דמוקצה מחמת המצוה והוקצה לאיסורו. ובזה מדוקדק מה דמסיק כעין שמן שבנר הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והיא תימה דהא סוכה אינו רק למצוה בלבד ולפמ"ש א"ש דהוה כעין שמן שבנר רק דשם הוה מוקצה מחמת שתי אלה מצוה ואיסור וכאן עיקר המוקצה דמצוה הוה מחמת איסור וז"ב ובס"ד פריך הש"ס שפיר דעכ"פ אינו רק מוקצה מחמת מצוה בלבד ושם הוה מוקצה מחמת מצוה ומחמת איסור וכמ"ש בתוס' ישינים שם להגיה והוקצה מחמת איסור: