שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן י״ט (ח׳)

והנה בפסחים דף מ"ם מר ברי' דרבינא מנקטא לי' אימי' בארבי ופרש"י חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועביד לי' מעיקרא ע"ש ולכאורה קשה כיון דנשים אינן נאמנות על בדיקה בדבר שיש בו ספק שמא אין כאן איסור כלל דאינו אסור או בדבר שיש בו צדדים להקל או בדבר שיש בו טורח כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ס"ג בהג"ה וא"כ הא בזה יש בו כל החששות שמא אין כאן איסור כלל דאינו רק חשש דלמא הוא חמץ ועיין בתוס' ד"ה כי ויש צדדים להקל שהרי כמה אמוראים דלא ס"ל כלל דבעי שימור משעת קצירה ויש בו טורח גדול ואיך סמך על אמו ואף שאמי' דמר ברי' דר"א מסתמא היתה צדיקת לא מצינו בזה חילוק ורק במלתא דעל"ג נשים נאמנות וכן בע"א באיסורים דדעת יראים דבעי דוקא שיהי' מפורסם בכשרות כתב דגם הנשים נאמנות בזה אבל בזה דבעי שיהיה זריז ונשים עצלות הן ואיך סמך מר ברי' דר"א ע"ז והנראה בזה דמכאן ראיה דמה דבעי שימור משעת קצירה אינו רק למצוה מן המובחר ולכך סמך ע"ז גם על אמו ומזה ראיה שגם לרבא דס"ל דבעי שימור אינו רק למצוה מן המובחר ובחידושי אמרתי בזה בלימוד התלמודים שנת תור"ה בהא דאמר הדר אמר רבא מצוה ללתות והיינו דרבא אמר כן שהי' מוכרח לישב דעתו דהנה המהרש"א הקשה דהיאך יחלוק רבא על שמואל דס"ל חיטים של מנחות אין לותתין וא"כ השתא כהנים דזריזין הם אמרת דאסור מכ"ש שאר העם וחומרא דחמץ ותיתי לי שכן הקשיתי בראשית ההשקפה וכתב המהרש"א דצ"ל דחולק רבא על שמואל אבל לפע"ד דלכך אמר רבא דמצוה ללתות דאחרי שהקשה ר"פ מהא דשמואל אמר רבא דשאני חמץ דהתורה צותה לשמור וע"כ השימור הוא משעת קצירה כדהוכיח רבא דשימור דלישה לא הוה שימור ולכך אסור ללתות ולפ"ז לאחר שדחו אותו די"ל דשימור דלישה הוה שימור שוב אין מהראוי ללתות ולא מוכח דהתורה צותה שילתות וישמור וז"ש ואפ"ה לא הדר בי' רבא משום דס"ל דבעי שימור אף בלא חשש חימוץ והתורה הצריכה שימור ובזה יש לישב קושית התוס' ד"ה כי שהקשו דאיך מוכח דמצוה ללתות דלמא בעי שימור לשם מצוה ולפמ"ש בהס"ד באמת רבא ס"ל דהשימור הוא רק בשביל שלא תחמיץ וע"כ דמצוה ללתות אבל לבסוף באמת חזר וס"ל דהוא משום מצוה ולפי"ז לפי המסקנא כיון דהוא רק מצוה שימור ואין בו חשש י"ל דאנן סגי לן בשימור דמשעת אפייה וטחינה וכל דאינו משום חשש שלא תחמיץ שוב לא הוה רק מצוה מן המובחר ומשום מהיות טוב דכל דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצוה אבל לא הוה חיוב גמור כנלפע"ד ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו דבעי שימור משעת קצירה דמשמע דבעת קצירה לא בעי שימור והרמב"ם ביאר בהדיא בפ"ה הלכה ט' אחר שנקצר וגם רבא אמר להני דמהפכי כיפי הפיכו לשם מצוה משמע דבשעת קצירה א"צ לשם מצוה ולכאורה טעמא בעי ולפעד"נ דהוא הדבר אשר דברתי דהנה שמעתי מכבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י דאמר במה שנהגו החסידים ואנשי מעשה שקוצרין בעצמן לשם מצוה ואמר דלא יפה עושים דהרי הני אוונכרי אמרו דלגזזו אינהו וא"כ ה"ה במצה דבעי שיהי' שלו וכמבואר סי' תנ"ד והנה דבר גדול דיבר בזה וגדולה מזה מצינו שגם גבי מרור כתב מהרי"ו הובא במ"א סי' תע"ג ס"ק י"ד דלא יעקור הישראל מן הקרקע מכ"ש במצה ע"ש במ"א שתירוצו על מרור לא שייך לענין מצה ובאמת מ"ש הט"ז סי' תרס"ד ס"ק וא"ו לישב על דהשמיטו הך דר"ה כ"כ על הגליון דבספר התרומה בהלכות א"י ובפסק שם לענין קרקע גוי ובסמ"ג עשין קל"ג ומ"ד הביא הך דר"ה ועשו"ת רדב"ז סי' תקי"ד ח"א ועיין חק יעקב סי' תנ"ד ס"ק וא"ו. וע"כ נראה לפע"ד כיון דבעת הקצירה צריך להיות ע"י עכו"ם שוב א"א להפוך לשמה דהרי גם ע"י חש"ו אסור מכ"ש ע"י נכרי ועסי' תנ"ג וסי' ת"ס ולכך אמרו מעידן קצירה ואילך ובזה נלפע"ד דזה תלוי אם השימור הוא משום שלא תחמיץ שוב יכול להיות גם ע"י נכרי וא"כ להס"ד דאמר דמצוה ללתות וא"כ ע"כ דהוא משום חשש חימוץ אמר סתם דבעי שימור מעיקרא והיינו משעת קצירה אבל אח"כ דהדר בי' ועיקר השימור הוא לשם מצוה ולכך אמר רבא להני דמהפכי כיפי דהוא לאחר קצירי דוקא תיכף המלאכה ראשונה ובזה עמדתי על לשון רבינו בפ"ה ממצה ה"ח שכתב שאין הדגן שלא נתבקע חמץ גמור אלא מד"ס משום שנאמר ושמרתם את המצות וכו' לפיכך אמרו חכמים צריך אדם לזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבא עליו מים אחר שנקצר ועשו"ת נו"ב מהד"ת חלק או"ח סי' ע"ט שנדחק בקישור דברים ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם שכתב דהחשש דשימור הוא כדי שלא יחמיץ ואינו רק מד"ס כמ"ש בהדיא משום שנאמר וזהו תמיד משמש בלשון אסמכתא כמ"ש היבין שמועה בשם תלמידי הרשב"א והבאתי בחבורי יד שאול כ"פ וא"כ לכך כתב אח"כ דמחוייב מדרבנן ששמרו בשביל שלא יחמיץ וא"כ אדרבא דחי דברי רבא דאמר דהוא משום מצוה והוא מה"ת לדידה ולדברי הרמב"ם אינו רק מדרבנן ובזה מיושב הרבה קושיות של הנו"ב שם ע"ש ונו"ק היטב כי נתבאר בו ענין נחמד ת"ל ומן האמור אני תמה על הט"ז סי' ת"ס דדעתו דאם הוא מחמת חשש חימוץ כשר בעומד ע"ג אבל צריך שיהי' שימור עכ"פ משעת טחינה ואם הוא מחמת שימור לשם מצוה אז סגי באם הוא משומר משעת לישה ואפייה וקשה הא רבא אמר הפיכו לשם מצוה והש"ס הוכיח דרבא ס"ל דבעי שימור מעיקרא וראיתי שהאחרונים האריכו שם ועפר"ח שם ולפמ"ש יש לישב כל קושיותיו שם ובסי' תנ"ג אלא שאכ"מ. והנה הט"ז סי' תפ"ב כתב דדוקא במצה דמנטרא משעת לישה עכ"פ רק דלא מנטרא משעת קצירה הוא דמתיר הרא"ש לאכלה באחרונה אבל בציקות של עכו"ם דלא מנטרה כלל צריך שיאכל כזית מצה באחרונה ודבריו תמוהים לפע"ד דא"כ מה דייק רבא דמצוה ללתות ובעי שימור משעת קצירה וזה דבעי משעת קצירה יצא מהך דרבא והביא ראיה מהא דאמר ר"ה ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה אבל בראשונה לא וקשה אמאי נעביד שימור משעת אפייה וע"כ דשימור דלישה לאו שימור הוא וקשה להס"ד דרבא דשימור דאפייה הוה כמו שימור דלישה דזה דחי אח"כ דלמא שאני כאן דבעידנא דנחית לשימור לא הוה שימור וא"כ קשה ולטעמיך אף אם נימא דבעי שימור משעת קצירה הא אכתי קשה אמאי לא עביד לה שימור עכ"פ משעת אפייה ויהי' מועיל דיוכל לאכול כזית מצה בראשונה לתיאבון ואח"כ יאכל בציקות של עכו"ם דעכ"פ הם משומרים משעת אפייה והוה מנטרא קצת עכ"פ וע"כ דכל דבעי שימור משעת קצירה שוב השימור של אח"כ לאו שימור כלל וכמ"ש ודו"ק היטב. אמנם לפע"ד נראה בישוב דברי הרא"ש דהנה באמת הרא"ש כתב דמה דאמרו בברייתא דהדובשנין ואסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה מיירי בזמן שהבהמ"ק קיים וצריך שיאכל כזית מצה שמורה באחרונה והוא תמוה דהרי ר"ה גבי בציקות של נכרים מיירי בזה"ז ואפ"ה אמר צריך שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ גם הברייתא מיירי כן וכבר תמהו בזה הב"ח והט"ז ובפר"ח וח"י ולפענ"ד נראה דהנה ר"ה ס"ל דאם אין לו אלא חסא מברך מעיקרא בפה"א ואח"כ מברך על אכילת מרור ור"ח דחי לי' לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליו ואנן קי"ל כר"ח ולפ"ז ר"ה לשיטתו לא ס"ל הך סברא ואף לאחר שמילא כריסו חוזר ומברך א"כ גם בזה אף לאחר שמילא כריסו בבציקות שאינו משומר חוזר ומברך אבל לדידן דקי"ל כר"ח שפיר כתב הרא"ש דיאכל תחלה המצוה של מצוה ויברך ואח"כ יאכל שאינו משומר דאל"כ לאחר שמילא כריסו יחזור ויברך ולכך לא קשה לי' להרא"ש רק מהברייתא דמשמע לי' דפסקה כר"ח ואפ"ה אמר שיאכל באחרונה וע"ז כתב סברא נכונה דבזמן שבהמ"ק קיים א"כ לא הי' אפשר לאכול בראשונה המשומר דהרי יהי' צריך לאכל עם הפסח והפסח הי' נאכל על השובע א"כ ע"כ צריך לאכול באחרונה אבל לדידן דבמצה דבדיעבד א"צ לאכול על השובע ויצא אם אכל אחר המצה שפיר יאכל כזית מצה בראשונה לתיאבון ובזה מיושב היטב קושית הח"י והפר"ח דא"כ איך קאמר בדף קי"ט לימא מסייע ליה הא שאני התם דמיירי בזמן שבהמ"ק קיים ולפמ"ש א"ש דבאמת סתמא קתני הברייתא רק דע"כ צריך לומר כן דאל"כ למה יאכל באחרונה אבל אם נימא דגם מצה צריך שיאכל על השובע א"כ ליתא לדינא של הרא"ש וכמ"ש וזהו דמסייע לי' לשמואל או דמותיב ממנה אבל לפי האמת דבמצה יוצא בדיעבד אף שלא אכל על השובע שוב שפיר כתב הרא"ש דבכה"ג דאין לו רק כזית א"צ שיאכל באחרונה ודו"ק היטב כי הוא עטרה לרא"ש ומ"ש הפר"ח סי' תפ"ב דבעי מצה משומר משעת קצירה וכמ"ש בסי' תנ"ג כ"כ בזה דאינו מוכרח ודו"ק: