שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ״ב (ט״ז)

אך לפע"ד נראה לחומר הנושא דהנה כבר נודע מ"ש המ"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש דשרי וכמ"ש התוס' בביצה דף ל"א הוא דוקא לטלטל אבל אסור לאכלו ולהשתמש בו ובדגול מרבבה שם כתב שכ"כ המהרש"א בדף ל"ג שם ובאמת המהרש"א ביאר הדבר היטב דדוקא לסלק המוקצה כגון גריפת התנור ופחיתת הלבנים התירו משום אוכל נפש אבל להשתמש בדבר מוקצה כגון סמיכת הקדירה בבקעת ודאי אסור לטלטל דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו. והנה בחידושי להלכות יו"ט הארכתי הרבה בענין זה אמנם כעת אבאר סברת המהרש"א והמ"א דהנה בשבת דף קכ"ג אמרו דאטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא ופירש"י דאם נתיר לטלטל נזלזל בהוצאה ואינו מובן כ"כ אך בביצה דף ל"ו אמרו ג"כ אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא כתב רש"י תחלת הוצאה ע"י טלטול הוא וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים מפני שלא יוכלו לעמוד בהם לבטל עונג שבת ושמחת יו"ט ע"ש ולפ"ז זהו שהתירו טלטול לצורך אוכל נפש כדי שלא תתבטל צורך עונג שבת ושמחת יו"ט ולפ"ז כיון שהטלטול בעצמו אסור רק שלא גזרו כל שיבא מזה ביטול עונג שבת ושמחת יום טוב אם כן זהו כשאינו משתמש בו רק שמסלקו בלבד זה התירו משום צורך יו"ט ושבת אבל גוף טלטול להשתמש בו בעצמו למה יהי' מותר והרי זה גופא אכילתו דתשמישו אכילתו והרי דבר שמוקצה אסור באכילה ויש להמתיק עוד הדברים דכל ענין מוקצה הוא בשביל דאסח דעתיה מיניה וא"כ לא שייך ביטול עונג שבת ויו"ט דהרי כל שלא אסיק דעתי' ע"כ דיש לו דברים אחרים לכבוד שבת ויו"ט ולמה יתירו לטלטל המוקצה ואדרבא סעודת שבת ויו"ט בעי הכנה ולרבה הוא מה"ת ועכ"פ מה שהוקצה מדעתו ודאי אסור לטלטל דע"ז לא סמך על שבת ויו"ט ולפ"ז זהו החילוק של המהרש"א והמ"א דבשלמא כל שיש אוכל נפש גמור רק שסגור ולא נוכל לבא אלי' רק כשנסלק הטלטול שפיר התירו משום שמחת יו"ט ושבת אבל להתיר להשתמש בגוף הטלטול המוקצה זה הוה כאכילה ואסור דע"ז לא סמך והקצהו מדעתו וז"ב מאד מאד ולפ"ז י"ל דבאמת מה שכתבו התוס' בשבת דף מ"ב וכ"כ בדף מ"ה בד"ה אלא דהוקצה למצותו אינו אסור בטלטול היינו דוקא טלטול גרידא והיינו לטלטל הנר ולסלקו מאותו מקום זה מותר כיון שבזה לא נתבטל המצוה אבל שם באתרוג דמריח בו ולהריח עומד והקצהו מריח וא"כ תשמישו להריח זה אכילתו והנאתו והרי זה הקצהו למצותו וז"ב מאד ומדוקדק לשון הש"ס הדס דלריח קאי כי אקציה מריח אקציה והיינו דריחא הוא אכילתו אבל אתרוג דלאכילה קאי כי אקציה מאכילה אקציה ולכאורה צ"ב דסוף סוף כיון שהקצהו למצוה שוב אסור בטלטול דכל המוקצה לאכול הוקצה אף בטלטול ועיין ט"ז או"ח סי' ת"ה ולפמ"ש א"ש דבאמת אינו רק מוקצה למצותו בלבד ורק דכל דעומד להריח ריחו הוה כאכילתו אבל באתרוג דעומד לאכילה מותר להריח בו דמזה לא הקצהו כלל ואינו מחסר להמצוה בזה ודו"ק היטב כי הוא כיון אמת לפע"ד אברא דעדיין צ"ב כיון דעכ"פ לריח עומד ג"כ א"כ שוב ריחו הוה כאכילתו וצ"ל דעיקרו באמת עומד לאכילה ולא להריח א"כ שוב הוה רק טלטול לבד וריחו לא הוה כאכילתו ובזה מיושב דברי המרדכי שכתב לענין אסורי הנאה דכל שעומד להריח אסור להריח בו משא"כ בדבר שאינו עומד להריח והביא ראיה מהדס ואתרוג ותמה הש"ך ביו"ד סי' ק"ח ס"ק כ"ז דמה ראיה דשם לא הקצהו רק מאכילה אבל מ"מ נהנה מהריח ואסור ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שהקצהו לאכילה אסור בטלטול ג"כ רק דשם לא נתבטל המצוה בזה שמריח וא"כ אם הי' עומד להריח הי' אסור דריחו הוה אכילתו אבל כל שאינו עומד להריח ריחו הוה כטלטול בעלמא וא"כ ממילא מבואר סברת המרדכי ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ת"ל: