שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ״א (י״ד)

והנה בשנת תרט"ו י"ב טבת ראיתי בהפלאה בק"א לכתובות סי' צ"א ס"ק ח' שכתב די"ל דחבלה דהיא מלוה הכתובה בתורה ל"ש ענין דאקני דדוקא ע"י שטר שייך דאקני דע"ז לא התחייב ולא נשתעבד בשטר אבל מלוה הכתובה בתורה החוב הוא תמיד חל על הנכסים שבאו וכתב שכן משמע בקידושין דף כ"ט גבי משועבדים דבכור ובמחכת"ה ראייתו מבכור יפה הביא והן הן דברי התוס' בבכורות דף מ"ט הנ"ל ד"ה ודידי' אבל התוס' כתבו דוקא בפדיון בכור שהחיוב הוא בכל יום לפדות ושאני חוב דמעת שהלוה נתחייב ולא הוה חיוב חדש בכל יום וכמ"ש הקצה"ח סי' מ"ג בביאור כוונת התוס' ולפ"ז גם בחבלה החיוב התחיל משעה שחבלה ושייך דאקני אף דהוה מלוה הכתובה בתורה ובגוף קושיתו דא"כ למה אשה ועבד פגיעתו רעה ומשמע דאין מקום שיגבה הבע"ח אם לא כשתתגרש והא בנכסים שיפלו לה אח"כ אף דהבעל לוקח הא שעבודו דבע"ח קדים והו"ל כשבח דאמרינן דאם כתב לבע"ח דאקני וללוקח לא כתב דהבע"ח גובה כל השבח וה"ה בזה וע"ז כתב דע"כ משום דלא כתב לבע"ח דאקני אך לפע"ד נראה דאף דהיה כותב דאקני לא הי' מועיל משום דענין דאקני דמשתעבד הוא משום דחל החיוב על גופו כמ"ש המהרי"ט ועיין קצה"ח סי' קי"ב מ"ש בזה משום נעילת דלת והארכתי בזה בתשובה וא"כ באשה א"א שתחייב עצמה והשעבוד יחול על גופה דאיך תוכל להפקיע שעבוד שיש לבעל עליה דהרי החבלה הי' כשכבר נשאה וכבר חל שעבודה לבעל ושאני שבח דהשעבוד אינו רק קודם שמכר ללוקח ומכ"ש אם נימא דבשביל נעילת דלת זה ל"ש באשה דפגיעתן רעה וקרה מקרה שחבלה ול"ש ענין נע"ד וז"ב לפע"ד. ועיין ברש"י ותוס' ריש ערכין דבערכין גובין מהאשה לאחר שתתגרש ולא גובין אם יפלו לה נכסים דאף דערכין מלוה הכתובה בתורה היא וע"כ דל"מ דלא כהפלאה ומטעם שכתבתי דל"ש כאן דאקני כלל ודו"ק: