שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ׳ (ו׳)

והנה לכאורה אמרתי ראיה ברורה להכ"מ הנ"ל מהא דאמרו משום דאיכא חזה ושוק דכהנים הוא דאכלי לי' ופריך הש"ס וניתי כל חד כהן ואח"כ פריך וניתי חד כהן והא מ"מ ממעט דחזה ושוק של שלמים הי' כל הכהנים אוכלים אותו אותן שישנן שם וכאן א"א לאכול רק אותו כהן שנמנה עליו משום ספק פסח והיא קושיא גדולה ועיין תוס' יומא דף כ"ט דמה שאין אוכלים רק כהנים ולא זרים הוא ג"כ נקרא מיעוט מכ"ש בזה דאינו נאכל רק לאותו כהן אך נראה לי דמכאן ראיה למ"ש הכ"מ דזה אינו ממעט רק מקצת אכילה וזה לא נקרא ממעט אברא דלפמ"ש הטעם למעלה דכל שיש קרבן כשר וא"כ הוא עושה בשביל כל הקרבן רק שבמקצתו יש חשש ממעט באכילתו ובכה"ג מותר למעט דאינו מכניס עצמו בספק איסור דהוא עושה בשביל היתר ולפ"ז נראה להבין סברת התוס' שהקשו בפסחים דף פ"ט שם ד"ה ה"מ וכי בשביל סמיכה ידחה עשה שיש בו כרת וכתבו כיון דרובם עשו כהוגן והקשה המהרש"א דא"כ נעשה להיפך בשביל שלמים כמשפט שלמים ויתנה בפסח ולפמ"ש א"ש דבאמת ע"כ מוכרח להיות ע"י כהן אחד דאל"כ מה נעשה בחזה ושוק וא"כ שוב הוה ממעט באכילה דא"ל דאינו רק במקצת קרבן דז"א דזה דוקא כשכל הקרבן הוא כשר וא"כ אינו מכניס עצמו לספק איסור אבל כאן כיון דעושה לשם שלמים דרובם א"צ לק"פ וא"כ מכניס עצמו בספק איסור בכלו והרי עושה לשם שלמים ואסור וא"כ ע"כ דיעשה לשם פסח והרי עושה איסור בסמיכה ורובם עושים שלא כהוגן ואסור ודו"ק היטב. ולכאורה רציתי לומר דע"כ לא חיישינן שמא יבא לידי פסול ונמצא ממעט באכילתו היינו היכא דאינו מצוה שלא להותיר א"כ חיישינן שמא יתרשל ולא יאכל אבל פסח דעובר בל"ת אז מותר דל"ש חשש שמא יותיר אבל באמת זה אינו דא"כ לא שייך לגזור בפסח משום עצלי כהונה והרי קי"ל דבנותר אחר חצות מטמא את הידים משום עצלי כהונה ועיין פסחים דף פ"ה ודף קי"ט וגם קשה דא"כ מה פריך בפסחים דף צ"ח מפסח שנתערב בבכורות והא מביאין קדשים לבית הפסול והא פסח עובר בבל תותיר ואף דהתוס' ביומא דף כ"ט מוקי להך במותר הפסח אבל בירושלמי מפורש דמיירי בפסח דאמר אוכלי פסח בשעתן זריזים הם ולכאורה רציתי לומר דהכוונה בשביל זה דלכך זריזין משום ב"ת אבל באמת שם בירושלמי אמרו דגם אוכלי תרומה זריזין וגם הא זה אמרו בירושלמי לר"ש דוקא דגם הוא מודה בשאר קדשים שאין מביאין לבית הפסול רק דתרומה ואוכלי פסח זריזין הם אבל לרבנן אסור אף בפסח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וע"כ כמ"ש ודו"ק ועיין פי' במגילה דף ה' גבי אלו מאחרין דהאריך בזה למה יפסל שלמי חגיגה של ט"ו ששחטן מעיו"ט יע"ש שכתב שבאמת כשר ולפע"ד צ"ע דהא ממעט באכילתו ועיקר האכילה הוא ביום זבחו וכמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל וצ"ע שוב ראיתי בט"א שהאריך ג"כ כקושית הפ"י ולפמ"ש יש לישב הרבה קושיות דהא ממעט בזמן אכילה אינו רק דרבנן וא"כ מה"ת הי' מותר ולכך לא מצי התוס' בפסחים שם להוכיח מקרא דבאמת עה"ת יקשה למה יפסל ולכך נתנו טעם אחר ודו"ק. ואשר שאל מעלתו בהא דאמרו בשבת דף ק"כ א"ה קשיא דרבנן אדרבנן מה התם דאדם בהול על ממונו שרי הכא לא כ"ש וע"ז הקשה מע"ל דמה כ"ש הא יש לומר להיפך דבשביל דאדם בהול על ממונו וחשו שמא יבא לכבות לכך הוכרחו להתיר וכן אמרו בהדיא בפסחים דף י"א ע"ב דרבנן דר"י ס"ל דלכך שרי להקיז דאי לא שרית אדם בהול על ממונו ע"ש יפה הקשה ולפע"ד נראה דע"כ לא אמרינן סברא זו דאי לא שרית לי' אתי למעבד רק שם בבכור דאיכא איסור תורה דאפילו גרם מום אסור מן התורה וכדאמרו בביצה דף כ"ז והובא ברש"י שם אבל כאן דגם אם יבא לכבות יהי' רק דרבנן דהכיבוי הוה משאצל"ג ואינו אסור רק מדרבנן ועיין באו"ח סי' רע"ח וא"כ פשיטא דלא יתירו כעת בשביל דאם נימא דאסור יבא לכבות הא אם יעבור לא יעבור על תורה ושפיר אלמיהו רבנן לגזירתם ומה אולמא הך מהך וז"ב לפע"ד דניהו דגרמא שרי היינו מה"ת אבל מדרבנן עכ"פ אסור אברא דלפ"ז צריך להבין בהא דאמרו דר"י מתיר דאי לא שרית אתי לכבויי ומה אולמא הך מהך אך י"ל לפי מה דאוקי עולא בשבת דף ל"א דר"י ס"ל כר' יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב וא"כ לדידיה הוה איסור תורה משא"כ לרבנן דס"ל כר"ש ודו"ק כנלפע"ד: