שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל א׳ סימן צ׳ (י״א)

ומעתה מיושב היטב דברי הרמב"ם דשפיר כתב לכם דכיון דהוא ס"ל דאינו חוזר ולובש וא"כ לא צריך שרבים ידכרי אותו דהא אינו מציל רק מה שלובש וכמו באכילה ושפיר קתני לכם ודו"ק כי חריף הוא הן אמת דמ"ש דכיון דאומר לכם הוה כמפקיר להם באמת שכן נראה מהש"ס דמקשה חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קא זכו ופירש"י דהא הצילו לכם קאמר אבל הר"ן כתב דא"צ לכך רק כיון דאינו רשאי להציל יותר ממזון שלש סעודות הרי הוא מופקר לכל מידי דהוה אמציל מן הנהר ומזוטו של ים ולפ"ז י"ל בפשיטות דלכך קתני לעיל לכם כיון דלא חזי אלא מזון ג' סעודות א"כ מה שהוא יותר הוא שלהם משא"כ בלבושים וכבר כתבתי למעלה בשם אבי מורי שפירש כן ועפ"י דברי הר"ן דבריו יומתקו מאד וכבר כתבתי על הגליון ש"ע או"ח סי' ש"י דלהפקיר אסור בשבת ויו"ט כמ"ש הפר"ח סי' תל"ד וכן מצאתי ברמב"ן בלקוטיו לפסחים במה שחקר שם בענין ביטול אם הוא מתורת הפקר כתב שם דבשבת ויו"ט אסור להפקיר והא דאמרו הכא מהפקידה קזכו כתבתי שם דהיינו בשביל שמופקר מעצמו דהולך להשרף וכעת מצאתי בשעה"מ שהביא כן בשם הריטב"א כת"י על שבת ע"ש בהלכות לולב פ"ח ה"ב ונהניתי. וראיתי להב"י סי' של"ד שהביא בשם מהר"י אבוהב דדחה דברי הר"ן דש"ה דיכול להציל אלא אריא דאיסורא רביע עלה והב"י כתב דסוף סוף כל שאסור להציל ואינו יכול להציל הוה לי' כזוטו של ים ע"ש ולפע"ד נראה דכוונת המהרי"א דכיון דכל הטעם דהמציל מן הנהר הרי אלו שלו הוא משום דדרשינן אשר תאבד ומצאתה יצא זה שהוא אבודה ממנו ומכל אדם ולפ"ז כאן דרק עליו איכא איסור דאי לא שרית לי' אתי לכבוי אבל אחרים שאינם טרודים מותרים א"כ שוב אינו אבוד מכל אדם ולפ"ז שפיר השיג המהרי"א על הר"ן דהר"ן בעצמו כתב כן בשם הר"י מטארני דאחרים יכולין להציל אף בכלים הרבה וא"כ אינו כזוטו של הנהר דהא לא אבוד מכל אדם ורק עליו אריא דאיסורא רביע עלה ודו"ק אברא דאכתי צ"ב דהיאך יכולין אחרים לזכות הא הוה כקונה קנין בשבת ואף דמה שעשה עשוי מ"מ כיון דמוקי הש"ס דמיירי בירא שמים וא"כ לא רצו לזכות בשבת ואחר השבת שוב לא הפקיר מיהו לפי מה דמסיק הש"ס דשכר שבת קא שקלי וכה"ג לא מקרי שכר שבת וא"כ א"ש הכל ועיין רמב"ם פכ"ג משבת שכתב שאין זה שכר שבת שהרי אינו מלאכה וכו' ועיין בהה"מ שם ובמ"א סי' של"ד ס"ק י"א י"ג ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ ודו"ק היטב בכל מ"ש. ובמ"ש מיושב היטב מה דהקשו האחרונים על המהרי"א הנ"ל דכל שהוא מחמת איסור לא מקרי הפקר דא"כ אמאי מקרי הפקר באוסר הנאתו על הכהנים והלוים דבאים ונוטלין בע"כ משום דהוה הפקר ומזה למד היש"ש פ' הגוזל סי' פ"א במי שאוסר נכסיו על עצמו דמותרין אחרים לטלן בע"כ וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רכ"ז ס"ק ח' בשמו והא רק אריא דאיסורא רביע עליו והקשה מהא דאמרו בב"ק דף ס"ו מכי מטי עידן איסורא יאושי קא מייאש והא לא הוה רק מחמת איסור ולפמ"ש א"ש דבאמת פשיטא דכל שאסור הוה כזוטו של ים וכמ"ש הב"י ורק דכאן לא אסרו עליו רק משום דבהול אבל לאחרים לא הוה איסור כלל וכל שהצילו מותר גם לו וז"ב כשמש וזכורני שבתשובה אחת כבר הארכתי מדברי המהרי"א ואיני יודע מקומו: